יובל נעמן - לראות את העולם בדרך אחרת...

השאיפה לעצמאות

מרבית ההיסטוריה הייתה קייסרות וייטנאם תחת שלטון זר ונתונה להשפעות דתיות ותרבותיות, כשחלקה הדרומי לאחר קריסת ה"צ'אמפה" וה"קאמר" עבר בחלקו המרה לנצרות, וחלקה הצפוני, בהשפעת סין, קיבל את הבודהיזם. חלקה הדרומי אימץ את הקפיטליזם בעוד שחלקה הצפוני בחר בקומוניזם. המשותף היחיד בין תושבי חבל ארץ זה היה תמיד השאיפה לעצמאות, שאיפה שהביאה בפרק זמן לא ארוך להסגת המעצמה הסינית, היפנית, הבסה צבאית של הכוחות הצרפתיים, והתשה מתוך כוח רצון חזק של הכוחות האמריקאים וכוחות אוסטרליים, פיליפינים וקוריאנים, שבחרו לסגת ולהשאיר את המדינה ליפול לידי השלטון הצפוני קומוניסטי השולט במדינה למעלה משלושים שנה.  
 

מלחמת העולם השנייה

בניגוד למדינות אסייתייות אחרות שהתפתו להצהרה היפנית "אסיה לאסייתיים" ונתנו ליפנים לגרש עבורם את הכוחות הקולוניאליסטים ששלטו בהן, התנגד הו-צ'י מין הן לצרפתים והן ליפנים, אבל זה לא עזר והיפנים קיבלו את השליטים הצרפתיים הנאמנים למשטר וישי כבני בריתם ובכך קיבלו על מגש של כסף את הודו-סין ובכללה וייטנאם. עם כניעת היפנים ב- 1945 חזרו לשלוט בוייטנאם אנשיו של דהגול, כשהוייטנאמים ממשיכים ללחום בהם.  
 

קרב דיין-ביאן-פו (Diên Biên Phu)

בשנת 1954, בטרם ייגשו לוועידת ג'נבה שתקבע את עתיד וייטנאם, התבצרו 13,000 לוחמים צרפתיים מלגיון הזרים, בפיקוד כריסטיאן דה קאסטרי, במבצרם בעמק מרוחק בגבול לאוס, בהרי צפון מערב וייטנאם, כשהם תלויים בהספקה בהיטס. למולם התייצבו למעלה מ- 50,000 מחיילי וייט-מינה בפיקוד הגנרל וו-נגוין גיאפ, מצוידים בארטילריה עליה לא ידעו הצרפתים. לאחר הרעשת ונטרול שדות התעופה, נותרו הצרפתים ללא אפשרות לתגבורת ובסיום הקרב בו נהרגו כ- 8,000 וייטנאמים וכ- 2,300 צרפתים, נאלצו הצרפתים להיכנע ללא כל תנאי, בגרמם את אחת המפלות המבישות ביותר לכוח קולוניאליסטי בעולם. ישנם מספרים סותרים, אבל מכ- 11,800 צרפתים שבויים מתו לפחות מחצית מהתעללות ותנאים ירודים, והצרפתים הסכימו לפנות את אחיזתם בוייטנאם עד 1956.  
 

מלחמת וייטנאם

מיסיונרים נוצריים הפעילו השפעתם כבר מהמאה ה- 16, בהמירם יותר אנשים בדרום. ההשפעה האמריקנית קפיטליסטית על הדרום הנוצרי בחלקו, וההשפעה הקומוניסטית על שלטון הצפון, הביאו לחלוקת המדינה במותניים הצרות, בקו הרוחב 17, באזור שפורז מנשק (DMZ).
תפיסת השלטון והקיטוב בין הצפון לדרום הביא בשנת 1957 לפריצתה של מלחמת אזרחים בדרום המדינה בין השלטון המושחת והמחתרת הדרומית וייט-קונג, שנתמכה ולובתה על ידי הצפון, וגובתה באספקת נשק בדרך עוקפת ממערב בתחום לאו, בדרך שכונתה מאוחר יותר דרך הו צ'י מין. האמריקנים, שתמכו בממשל הדרום, החלו שולחים יועצים צבאיים, והמעורבות גדלה במשך שנות ה- 50 ותחילת נשיאות קנדי.  
 

ההסתבכות האמריקאית:

לאחר פרשת מפרץ החזירים, גידול הקיטוב העולמי לאזורי השפעה, וחידוד נקודות המפגש בהשפעת ארה"ב ורוסיה, כיוונו המעצמות את תשומת ליבן ומשאביהן לקובה, גרמניה, המזרח התיכון ו-וייטנאם. ההדרכה הצבאית האמריקאית הפכה לעזרה צבאית ולמעורבות של ממש, והזרמת כוחות בתחילת שנות ה- 60. עלייתו של לינדון ג'ונסון לשלטון בארה"ב גרמה לגידול מסיבי בכוחות האמריקאים בשנת 1964. בתקשורת האמריקנית הוצגה תרמית בוטה, בה הוצג לעם האמריקאי שכוחות הצפון תקפו משחתות אמריקאיות במפרץ טונקין. הידיעה היתה שקרית, אבל הקלה על ג'ונסון להגביר את המעורבות ולתקוף בפרק זמן קצר את מרבית ערי וכפרי צפון וייטנאם ללא התגרות אמיתית. מנקודה זו כבר לא יכול היה הכדור להפסיק את גלגולו, והמלחמה עברה לשלב של מלחמה פתוחה. בסיום תקופה זו נערכה מתקפת נגד, שהיתה נקודת מפתח במלחמה כולה.  
 

מתקפת "טט":

ראש השנה, החל בסוף ינואר, הוא תקופת חג מסורתית של פריחת השזיף והשקד. בתקופה זו כל בני וייטנאם מתאחדים עם משפחותיהם, ומקשטים את ביתם, זהו יום המשלב את אווירת ט"ו בשבט עם תחילת השנה. ליום זה, בסוף ינואר 1968, נקבעה הפסקת אש. בליל החג הפרו הצפון ומורדי הוייט-קונג בדרום את הפסקת האש, ותקפו סימולטאנית את מרבית מאחזי הדרום והאמריקאים. המורדים יצאו ממחילותיהם שמתחת לקרקע, והשתלטו על מרבית המדינה. בין היעדים נכבשו גם שגרירות ארה"ב בסייגון והבירה הקיסרית הואה. תוך פרק זמן של 28 יום הובסו כוחות המורדים ויצאו ללא כל נכס, ועם אבדות מהן לא התאוששו עד לסיום המלחמה, שש שנים מאוחר יותר. מבחינה צבאית הוכרעה המלחמה, אבל כניעה אינה בשדה הקרב אלא בנחישות וברצון הלוחמים ושולחיהם.  
 

מלחמת ההתשה:

שלטון ג'ונסון הסתיים, ואת הנשיאות בארה"ב קיבל ריצ'ארד ניקסון (שנקרא בלעג "טריקי-דיק"), שהבטיח הבטחות שווא על סיום המלחמה לעם האמריקאי של תקופת ילדי הפרחים, ששבעו מלראות ארונות מתים הנשלחים הביתה, במלחמה שאינם מרגישים חלק ממנה. ניקסון החל בהפצצות מסיביות אף יותר מקודמו, ופתח בתקיפה גם על לאו, וגם במלחמת קרקע בקמבודיה, תוך הפרת ההבטחה לבוחריו והזרמת אף יותר כוחות לאזור. המלחמה בקמבודיה גבתה את חייהם של יותר קמבודים מוייטנאמים בצפון, בעיקר עקב הפצצות שטח. צורת הלחימה הא-סימטרית כללה מהצד האמריקאי הפצצות שטח בנפל"ם וכימיכלים אסורים על שטחים אזרחיים וצבאיים, לחימת פרשים רכובים על מסוקים במשימות חפש והשמד, סיורי קרקע נגד מארבי גרילה, מלחמת מנהרות ומלכודות. מצד המחתרת - טרור עקשני, בגיבוי הזרמת נשק ותחמושת מהצפון, כשבחזית המרוחקת, בערי ארה"ב, נעזר הוייט-קונג בתקשורת הלא-מגויסת והפגנות ענק של העם האמריקאי.  
 

סיום המלחמה וכיבוש סייגון:

בתקופת הנשיאות השנייה של ניקסון, שהיה עסוק בפרשת ווטרגייט של האזנות הסתר האסורות, השקיע קיסינג'ר את מרב זמנו ומירצו כדי לסיים את הקונפליקט ולמזער נזקים. לבסוף, 20 שנים אחרי שהניסו הוייטנאמים את הצרפתים, יצא המסוק האחרון של הכוחות הזרים האמריקאים ובני בריתם מוייטנאם, בהסכם שזיכה את קיסינג'ר בפרס נובל היוקרתי, את אמריקה בשקט, ואת כוחות הדרום השאיר להתמודד לבד בכוחות המחתרת והצפון, שתוך שנה אחת הכניעו את הדרום והשתלטו על סייגון, והשליטו שלטון מרכזי קומוניסטי הנמשך עד היום.
מאבק קצר נוסף חיכה לוייטנאם מלקקת הפצעים, כשכוחותיו המגלומנים של פול-פוט הקמבודי פלשו למדינה, דבר שגרר מסע צבאי מהיר לשחרור העם הקמבודי ממשטר רצח, ושחרור העולם מאחד הרודנים האכזריים שראה מימיו, שהרג שליש מעמו בעוד עיני כולם מביטות הצידה.  
 

וייטנאם היום

למרות היות וייטנאם מדינה סוציאליסטית ריכוזית בה המנהיג ממלא את כל התפקידים החשובים והמשטר הוא חד-מפלגתי, ועדיין הצבא והמשטרה כוחות גדולים ונשלטים ישירות על ידי הנשיא שהוא ראש המדינה ומפקד צבא וייטנאם ותפקידו במועצה הוא שר הביטחון ושר לביטחון פנים, קיימת פתיחות זהירה לקפיטליזם מסוים שאינו מופרע בידי המשטר. המדינה עדיין ברובה אגררית (חקלאית) כשתעשייה כבדה ישנה רק במקומות אחדים.
למדינה מחצבי ברזל ופחם, אבל היא עדיין אחת המדינות העניות בתבל, דבר שמתחיל להשתנות עם פתיחתה לעולם בשנת 1987. היא צפופה מאד בחלקה המיושב והפורה (רק כרבע ממנה ניתנת לעיבוד חקלאי), ומלחמת הקיום היום-יומית ניכרת בכל מקום ולעיתים מקשה על המבקר.