יובל נעמן - לראות את העולם בדרך אחרת...
מוחמד חסנין הייכל, עורך היומון "אל אהראם" ואיש סודו של נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר, כותב בספרו (Heikal. 1973) כי כאשר ראש ממשלת סין ג'ואו אנלאי סעד עם נאצר באלכסנדריה ב-23 ביוני 1965 "אחד הדברים המדהימים שאמר [ג'ואו] בלילה לגבי הדמורליזציה של החיילים האמריקאים [בוייטנאם] הייתה שחלקם מנסים אופיום, ואנחנו עוזרים להם. אנחנו נוטעים את סוגי האופיום הטובים ביותר עבור החיילים האמריקאים בוייטנאם... אתה זוכר שהמערב כפה עלינו אופיום? הם נלחמו בנו באופיום. ואנחנו הולכים להילחם בהם בנשק שלהם. אנחנו הולכים להשתמש בשיטות שלהם נגדם."


עישון גראס דרך קנה הרובה

אנשי צבא במלחמת וייטנאם השתמשו בסמים כבדים יותר מכל דור קודם של חיילים אמריקאים. מההרואין ועד אמפטמינים, הסמים היו כה שכיחים בקרב הכוחות, שב-1970, איש הקשר של הלשכה לסמים וסמים מסוכנים אמר לנשיא ניקסון "אין לך בעית סמים בוייטנאם. יש לך מצב. בעיות הן דברים שאנחנו יכולים לטפל ולפתור". על פי דו"ח של משרד ההגנה ב-1971, 51% מהכוחות המזוינים עישנו מריחואנה, 31% השתמשו בסמים פסיכדלים, כמו פטריות, אל.אס.די, מסקלין ופסילוסיבין, ו-28% נוספים לקחו סמים קשים, כגון קוקאין הֵרוֹאִין. אבל השימוש בסמים לא היה מוגבל לחיילים שיכלו לקנות אותם באופן בלתי חוקי בשוק השחור. המפקדה הצבאית סיפקה כדורים רבים לחיילים על מנת לשפר את ביצועיהם. לדברי ג'רמי קוזמרוב, מחבר הספר "מיתוס הצבא המכור" היו סיבות רבות לשימוש נרחב בסמים בוייטנאם: "זה היה בין השאר בגלל קיומה של 'תרבות הנגד', ובין השאר בגלל האספקה הנכונה של הסמים, ובחלקה בגלל התמוטטות המורל בצבא, שם השתרש המרד".


צמחי המריחואנה  

השימוש במריחואנה הגיע מהבית, בצירוף העובדה שהזמינות הייתה גבוהה והמחיר נמוך, והצבא התייחס בסבלנות לעישון. השינוי בגישת הצבא הגיעה לאחר שג'ון סטיינבק IV, חייל וייטנאם ובנו של הסופר זוכה פרס נובל, כתב מאמר למגזין בושינגטון בינואר 1968 על השימוש הנפוץ של מריחואנה בקרב החיילים, מאמר שגרם לסערה תקשורתית. בתגובה לביקורת, הצבא התחיל להקפיד על האיסור בשימוש במריחואנה, ולעצור כאלף חיילים בשבוע על החזקת מריחואנה, תוך כדי חיפוש והרס שדות קנביס בעזרת חיילי דרום וייטנאם. התוצאה הבלתי מכוונת הייתה שחיילים רבים עברו משימוש במריחואנה להרואין, שהיה חסר ריח ולכן קשה יותר לזיהוי. ההרואין החל לזרום באופן חופשי יותר לתוך וייטנאם מקמבודיה ב-1970, כתוצאה של מלחמת האזרחים שהתחוללה שם. על פי מחקר של הפנטגון, ב-1973 כ-20% מהחיילים השתמשו בהרואין. בהתייחסותו להשלכות השליליות של שימוש בחשיש ובמריחואנה, צוטט מפקד צבאי אחד שאמר: "אם זה יביא אותם לוותר על הסם הקשה, אקנה להם את כל המריחואנה והחשיש בדלתא במתנה".
 
כאשר ריצ'רד ניקסון הפך לנשיא, דעת הקהל האמריקנית סביב המשך המלחמה בוייטנאם הייתה חלוקה. לעומת זאת, מלחמתו של הנשיא ניקסון בסמים זכתה להסכמה רחבה בשתי המפלגות, ואנשי ציבור משמאל ומימין מיהרו להאשים את המריחואנה וההרואין בכשלים אמריקאיים מעבר לים. הסנאטור הדמוקרטי תומאס גיי דוד טען (שלא בצדק) כי השימוש בסמים באופן בלתי חוקי תרם ישירות לטבח מאי-לאי ולעוד מעשי זוועה אמריקניים במלחמה, ואמר כי "עשרות אלפי חיילים נכנסו לקרב תחת השפעת מריחואנה, אופיום או סמים אחרים, עם תוצאות מחרידות".
 
על אף הרטוריקה, מצאה המפקדה הצבאית עדות מועטה לכך שסמים השפיעו לרעה על הלחימה. סקר של מפקדי היחידות שנערך בשנת 1968 הסיק פה אחד כי לא מריחואנה ולא כל סם קשה אחר "השחיתו את יעילות הלחימה של הצבא". המפקדה של הגנרל ויליאם סי. וסטמורלנד הגיעה למסקנה דומה לאחר שראיינה כמה קצינים בכירים: "סך כל בעיות הסמים הן זניחות". קוזמרוב טוען כי הסיבה לכך היא, שבעוד שהשימוש בסמים אכן היה נפוץ ביותר, החששות לגבי התמכרות היו מוגזמים במידה רבה, כאשר רוב החיילים השתמשו בסמים רק כאשר הם סברו שהמצב רגוע דיו – במהלך מנוחה וחופשות הבראה ובמהלך הרגיעה בקרב. "זה היה רק מנגנון של בריחה מהתנאים החברתיים של המלחמה", אומר קוזמרוב.

 

נושא הסמים במלחמת וייטנאם מתחלק למספר תתי נושאים:
השפעת תרבות הסמים האמריקאית על המתגייסים והתפתחות השימוש בשל הזמינות בוייטנאם.
השפעת שדה הקרב והקשיים בו על הרצון לטשטוש הכרה.
אספקת הסמים על ידי הצבא כדי לשמור על עירנות או לרפא תגובות של מורא.
התמכרות והשפעת השימוש בזמן המלחמה על השבים הביתה.


הפסקת עישון

 השפעת תרבות הסמים האמריקאית על המתגייסים והתפתחות השימוש בשל הזמינות בוייטנאם

בשנות השישים נֶגע הסמים הפסיכואקטיביים בארה"ב היה תופעה נפוצה. בעיקר בקרב אנשי דור הפרחים (היפים), שהיוו בעיקרם ילדי ה"בייבי-בום" - גל הלידה הגדול של אחרי מלחמת העולם השנייה. דור זה היה הדור הראשון בעולם המערבי אשר השפע היה מבחינתו דבר ברור מאליו, ובשל היעדר ההכרה בצורך הישרדות יומיומי, פנו רבים מהם לבקש משמעות חדשה לחיי היומיום שתהיה מנותקת מהדפוסים הקודמים של שגשוג כלכלי, לאומיות ומיצוב חברתי, וכתחליפים לכך הם פנו לחפש תכנים בנהנתנות, מיסטיקה, אחדות המין האנושי, שיבה לטבע ולפשטות ואמנות.
 
בתקופה זו הייתה ארצות הברית שקועה עמוק בבוץ הוייטנאמי. המלחמה, אשר גבתה קרבנות רבים, ונראתה מיותרת ולא מוצדקת, עוררה התנגדות רבה בקרב מגזרים רבים בעם האמריקאי, ובמיוחד בקרב הצעירים. כחלק מהתרבות החלו לצוץ קבוצות שגידלו שיער, עישנו מריחואנה והתנסו בסם הפסיכדלי ל.ס.ד. וכך, הפכו לתנועה חברתית אידאולוגית שכונתה "ילדי הפרחים". תנועה זו הציגה תפישת עולם חדשה בכל תחומי החיים. הם קראו לבני האדם לנטוש את דרך המלחמה, הזורעת רק הרס בעולם, ולהחליפה בתרבות של מוזיקה, סמים ואהבה. רבים מבני דור זה גויסו לוייטנאם, למקום בו הסמים זמינים והצורך בטשטוש התודעה בשל קשיים וטראומות גלויות ומודחקות, רק גובר.
 

השפעת שדה הקרב והקשיים בו על הרצון לטשטוש הכרה

בסביבות 1970, לפני היציאה לחו"ל, כמחצית ממגויסי הצבא היו בעלי ניסיון בסמים בלתי חוקיים, אולם רק %30 מהם ניסו סם אחר ממריחואנה. באותה תקופה, הסמים הנפוצים ביותר באזרחות פרט למריחואנה היו ברביטורטים (סמי טשטוש) ואמפטמינים (ממריצים). לפני שנסעו לוייטנאם, רק 11% מהחיילים ניסו אופיואידים, ואלה שעשו זאת, צרכו לרוב סירופ שיעול המכיל קודאין, לא הרואין או אופיום. אנשים שנשלחו לוייטנאם לפני 1969 מצאו מריחואנה בשפע אך לא הרבה יותר סוגים של סמים אסורים. אמפטמינים היו זמינים, בין היתר, משום שהצבא סיפק אותם כדי לסייע לחיילים להישאר ערניים במשימות סיור.
 
ב-1969 הרואין ואופיום החלו להגיע למקום, והחל ב-1970 היה האופיום נפוץ מאוד. מריחואנה הייתה עדיין הסם השכיח ביותר, אך אמפטמינים וברביטורים הפכו זמינים, והרואין ואופיום היו זולים יחסית וברמה טהורה עד כדי כך, שהחיילים יכלו לקבל השפעה מרובה בעישון של הרואין בשילוב עם טבק או מריחואנה, דבר שגרם להרואין לקסום לאנשים שלא היו מוכנים להזריק אותו. בשיא השימוש באופיואידים, ב-1971, כמעט מחצית מחיילי הצבא ניסו אותם. מבין אלה שניסו אותם, כמחציתם השתמשו די פעמים כדי לפתח את הסימפטומים של התמכרות. האומדנים מקורם בסקר עצמאי של מדגם אקראי של משוחררים, 8-12 חודשים לאחר שובם מוייטנאם. שאלונים וראיונות של חיילים שהיו בשירות לאחר החזרה היו לא אמינים מכיוון שהסקרים נעשו על ידי הצבא עצמו, בעוד שהחיילים היו נתונים עדיין לפעולה משמעתית אפשרית.
 
אחת התצפיות המעניינות הייתה שחיילים שצרכו אלכוהול בוייטנאם, נטו שלא להשתמש באופיואידים. זהו דפוס שונה מאוד מזה שנצפה אצל שתיינים לפני ואחרי וייטנאם, כאשר השתיינים נטו להשתמש בסמים לא חוקיים יותר מאשר אלה שלא שתו. לחיילים שהשתמשו בסמים היו יותר בעיות משמעת בממוצע, מאשר אלה שנמנעו. עם זאת, הרוב המכריע של משתמשי הסמים זכו למעט או כלל לא זכו לתגובה משמעתית, ושוחררו בכבוד. אמנם היו מקרים שבהם שימוש בסמים פגע בכוננות הלוחמת של החייל, אך אין כל עדות לכך ששימוש בסמים השפיע רבות על יכולת החיילים לבצע פקודות או לנהל קרב.
 

אספקת הסמים על ידי הצבא

כדי לשמור על עירנות או לרפא תגובות של מורא, סיפק הצבא סמים ממריצים בכמות ניכרת. מלחמת וייטנאם הייתה ידועה בתור "המלחמה הפרמקולוגית" הראשונה. היא נקראה כך משום שרמת צריכת החומרים הפסיכואקטיביים על ידי אנשי צבא הייתה חסרת תקדים בהיסטוריה האמריקנית. הפילוסוף הבריטי ניק לנד (Nick Land) תיאר את מלחמת וייטנאם כ"נקודת מפגש מכרעת בין הפרמקולוגיה לבין טכנולוגיית האלימות". מאז מלחמת העולם השנייה, מחקר מועט בדק האם לאמפטמין יש השפעה חיובית על ביצועי החיילים, ועדיין הצבא האמריקאי סיפק לכוחותיו בוייטנאם סמי מרץ. "גלולות פפ" (Pep pills) חולקו בדרך כלל לאנשים שיצאו למשימות סיור ארוכות ולמארבים. הפק"ל הצבאי הסטנדרטי המוגבל (20 מיליגרם של דקסטרואמפטמין ל-48 שעות של כוננות לחימה) מולא לעתים נדירות; אמפטמין, כפי שניסח זאת אחד המשוחררים, חולק "כמו סוכריות", ללא התייחסות למינון המומלץ או לתדירות השימוש.
 
בשנת 1971, דו"ח של ועדה מקצועית קבע כי בין 1966-1969, הכוחות המזוינים השתמשו 225 מיליון טבליות של ממריצים, בעיקר Dexedrine (דקסטרומפטמין), נגזרת של אמפטמין שהוא כמעט פי שניים בהשפעתו מבנזדרין שהיה בשימוש במלחמת העולם השנייה. "היו לנו את האמפטמינים הטובים ביותר והם סופקו על ידי ממשלת ארה"ב", אמר חבר במחלקת סיור ארוך טווח (Lurp). חיילים ביחידות שחדרו ללאוס למשימה של ארבעה ימים קיבלו ערכת תרופות שכללה בין היתר 12 טבליות של דרבון (משכך כאבים קל), 24 טבליות של קודאין (משכך כאבים אופיואיד), ושש גלולות של דקסדרין. לפני שיצאו למסע ארוך ותובעני, חברי יחידות מיוחדות קיבלו גם זריקות סטרואידים. מחקר מצא כי 3.2% מהחיילים שהגיעו לוייטנאם היו משתמשים כבדים באמפטמינים, ולאחר שנת שירות שיעור זה עלה ל-5.2%. כלומר מדיניות הממריצים של הצבא תרמה להתפשטות הרגלי סמים שלפעמים היו לה תוצאות טרגיות - משום שאמפטמין, כפי שטענו ותיקים רבים, הגביר את התוקפנות ואת הערנות. כמה מהם נזכרו שכאשר אפקט הממריץ נמוג, הם היו מרוגשים כל כך עד "שבא להם לירות בילדים ברחובות".
 
חומרים פסיכואקטיביים נופקו לא רק כדי להמריץ את הלוחמים, אלא גם כדי להפחית את ההשפעה המזיקה של הלחימה על הנפש שלהם. כדי למנוע התמוטטות נפשית של חיילים מלחץ הלחימה, השתמש משרד ההגנה בסמים ובתרופות אנטי-פסיכוטיות. באופן כללי, כותב דוד גרוסמן בספרו "על ההרג: המחיר הפסיכולוגי של הלימוד להרוג במלחמה", וייטנאם הייתה "המלחמה הראשונה שבה הכוחות של הפרמקולוגיה המודרנית כוונו להעצים את החייל בשדה הקרב". בפעם הראשונה בהיסטוריה הצבאית, מרשם של תרופות אנטי פסיכוטיות חזקות הפך שגרתי. השימוש המסיבי בפסיכו-פרמקולוגיה ופריסתם של מספר גדול של פסיכיאטרים צבאיים, מסייעים להסביר את שיעור הטראומה הקטלנית שנרשם בזמן מלחמה: בעוד ששיעור ההתמוטטות הנפשית בקרב חיילים אמריקאים היה 10.1% במהלך מלחמת העולם השנייה ו-3.7% במלחמת קוריאה, בוייטנאם הוא ירד ל -1.2% בלבד. תוצאה זו היתה קצרת טווח, רק להקלה על הסימפטומים של החיילים. תרופות אנטי פסיכוטיות וסמים הביאו הקלה מיידית אך זמנית.
 
תרופות הנלקחות ללא פסיכותרפיה נאותה רק משפיעות, מדכאות או מקפיאות את הבעיות שנותרו עמוק בתוך הנפש. שנים לאחר מכן, בעיות אלו יכולות להתפוצץ באופן בלתי צפוי בעצמה כפולה. הכימיכלים מסלקים תגובות טבעיות מיידיות של טראומה, אך אינם מסלקים את הגורמים לסטרס שנצבר בנפש. גרוסמן משווה זאת להשפעה של אינסולין לחולי סכרת: מרפא סימפטום אך מותיר את המחלה. אין מעקב מדוייק, אולם האומדנים של תופעות דחק פוסט-טראומטיות (PTSD) מדברים על כ-15% מהחיילים שחוו מלחמה. פני קולמן בספרה "פלאשבק" מצטטת פסיכולוגית צבאית שמשוה שימוש בתרופה פסיכוטראפית בזמן של לחץ וחרדה, ללא טיפול, שבאופן ארוך טווח יגביר את הטראומה הצרובה בנפש. לדבריה זה משול למתן הרדמה מקומית לפצע ירי והשבת הפצוע לקרב. בספר זה ציטטה הכותבת פסיכולוגית צבאית, שאומרה שאם תרופות ניתנות בזמן שהלחץ עדיין קיים, הן יעצרו ואף יתגברו על פיתוח מנגנוני התמודדות אפקטיביים, וכתוצאה מכך תגבר הטראומה ארוכת הטווח.
 

התמכרות והשפעת השימוש במלחמה על השבים הביתה

באביב 1971, שני חברי קונגרס (ג'ון מרפי ורוברט סטיל) פרסמו דו"ח שלפיו 15% מהחיילים האמריקאים בוייטנאם מכורים להרואין, ושהכוחות המזוינים ניסו להתמודד עם בעיית הסמים על ידי משמעת צבאית פציפיסטית עם "חנינה". כל מי שנמצא שהשתמש בסמים בלתי חוקיים היה נתון ל"שחרור צבאי בלתי ראוי" מהשירות, אך למשתמשי סמים שביקשו עזרה רפואית, ניתן היה להציע "חנינה" וטיפול קצר. מאחר שארצות-הברית ניסתה לנהל משא-ומתן על הסדר המלחמה, צומצמו במהירות הכוחות הצבאיים בוייטנאם. כאלף חיילים נשלחו לארצות הברית מדי יום, רבים מהם שוחררו זמן קצר לאחר מכן לחיים אזרחיים. אם שיעור הדיווחים על התמכרות להרואין בקרב החיילים היה מתפרסם, הפחתה מהירה כזו בכוח, פירושה היה שמאות מכורים פעילים להרואין נשלחים הביתה מדי שבוע.
 
בהיותו מודאג מהבעיות החברתיות שעשויות להיווצר כתוצאה מזרימת מכורים כה רבה, דרש הנשיא ריצ'רד ניקסון מצוותו חיפוש אחר תגובה יעילה. הם ביקשו את עצתו של ד"ר ג'פה (Jerome H. Jaffe), שהכין בעבר דו"ח לנשיא על פיתוח אסטרטגיה לאומית לטיפול בתלות בסמים. ד"ר ג'פה המליץ על שינוי קיצוני במדיניות התגובה לבעיית השימוש בסמים בצבא. התוכנית המוצעת כללה בדיקות שתן, כדי לזהות את השימוש בהרואין, וטיפול במקום משפט צבאי, כאשר זוהה שימוש בסמים. הנשיא ניקסון אישר את התוכנית והצבא הגיב במהירות מסחררת כך שפחות מששה שבועות מיום שהוצעה, התוכנית החלה בוייטנאם. למעשה, לא היתה שום דרך לדעת אם הגישה החדשה הייתה טובה יותר מזו הישנה, אין מידע אמין שנותן מידע על היקף השימוש בסמים, על היעילות של הטיפול ועל שיעורי ההישנות, בגלל שהחיילים שעברו את התכנית לא נמצאו ורואיינו בזמן השחרור ובמרווחים שונים לאחר השחרור..
 
היה חשש ציבורי שהרגלי השימוש של חיילים החוזרים מוייטנאם יגרום לנגע בסמים בבית. בתגובה לחשש זה הפעיל הבית הלבן את "מבצע הזרם המוזהב" (בדיקת שתן) ב-1971, שהכריח את כל החיילים להעמיד את עצמם לבדיקת שתן לפני הטיסה חזרה לארצות הברית. אם חייל לא עבר את מבחן הסמים, הוא היה חייב להישאר בוייטנאם לניקוי רעלים, רק כדי להשתחרר חזרה לארצות הברית לאחר בדיקה מוצלחת נקיה. החרדה מהתמכרות המונית החוזרת לחופי אמריקה הוכיחה את עצמה. בין אם זו תוצאה של "מבצע הזרם המוזהב" או סימן לכך שהשימוש בסמים היה יותר מזדמן מאשר דווח בתחילה, סקר שהוזמן על ידי משרד הפעולה של הבית הלבן למניעת סמים מצא ששיעורי השימוש וההתמכרות "ירדו באופן משמעותי לרמות שלפני המלחמה" בחזרת החיילים (3.7% מכורי הרואין מתוך כ-150,000 חיילים חוזרים).