יובל נעמן - לראות את העולם בדרך אחרת...
אדריכלות וייטנאם היא שילוב של סגנונות אסייתיים ואירופיים, עם התאמה לתנאי אקלים. ניתן לחלק אותה לאדריכלות עתיקה ומסורתית, קולוניאלית, עכשווית וגלובלית. האדריכלות הוייטנאמית הושפעה מהסגנון הסיני והמערבי בתקופות הקולוניאליות, אולם עם השנים נוצרה אדריכלות ייחודית מאופיינת. האדריכלות הוייטנאמית ממשיכה להיות מוצגת היטב בעיירה הוי-אן וברובע העתיק האנוי. בתים סטילטיים, מספר רב של מקדשים, פגודות, בתים קהילתיים, וכפרים עתיקים ברחבי הארץ.


בתים וייטנאמיים עכשוויים בהאנוי

אדריכלות וייטנאם קשורה לנוף הררי של הארץ המיוערת בצפיפות, לקו החוף הארוך, ולנתונים האקלימיים. השוני הטופוגרפי בין הרמה הצפונית לבין השפלה הדרומית מוביל לאקלים מגוון, שבו האדריכלות צריכה לעמוד בשיקולים תרמיים ואקלימיים שונים. גם לחומרים המצויים בשטח ישנה השפעה רבה על המבנים. ניתן לראות שימוש בעץ, בבמבוק ובעלים, לצד שימוש באבן, בחומר ובקרמיקה.

 

אדריכלות עתיקה

אדריכלות וייטנאמית השתנתה בכל תקופה בהיסטוריה. העיצוב הוייטנאמי המקורי עשה שימוש רב בעץ לבניית בתים כדי להגן על אנשים מפני חיות בר. במשך אלף שנות כיבוש סיני האדריכלות ינקה בעיקר מהאדריכלות הסינית, עם התאמה למזג האויר הטרופי וחומרי הגלם המקומיים. בתקופת שלטונן של שושלות לי וטראן (1010-1400) הייתה מדינת דאי-וייט ("וייט הגדולה") נתונה באופן רציף בעיקר להשפעות בודהיזם דרומי (טהרוואדי) מצד ממלכת צ'אמפה שהשתרעה מדרום לה (השטח המקביל כיום לדרום ומרכז וייטנאם), ובודהיזם צפוני (מאהיאני) מכיוון סין. עלייתה לשלטון של שושלת לה המאוחרת (Nhà Lê sơ) בשנת 1428, סימנה את החזרה אל ערכי הניאו-קונפוציאניות הסיניים. שושלת נְגוּייֶן הייתה כבר מושפעת מהקולוניאליזם הצרפתי והדת הקתולית. השפעות אלו הוטמעו גם באדריכלות המקומית.


שער וייטנאמי בהואה-לו

• שושלת לי 1009-1225: במאה ה-11, בהקמת הקאטידל של טראן-לונג (האנוי), הביאה שושלת לי חידוש באדריכלות, במהלך פיתוח המדינה הפיאודלית. רוב מבני תקופה זו היו מחמשה סגנונות אורתודוקסיים: מצודות, ארמונות, טירות, פגודות ובתים. ההשפעה הגדולה הייתה הבודהיזם. מבני הקאטידל משקפים תרבות בודהיסטית צפונית (מאהיאנית), עם מגדלי פגודה. המאפיין של האדריכלות בשושלת לי היה מתחמי מגורים גבוהים, גגות דקורטיביים, דלתות, מדרגות, מעקות ופסלים מעוגלים. הכל בשילוב התחשבות באקלים ובמנהגים העממיים של וייטנאם.

 

• שושלת טראן 1225-1413: המבנים האופייניים תחת שושלת טראן היו מצודה, מקדש, פגודה ובית-מגורים. מבנה מקדש של תקופה זו עשוי משלושה חלקים עיקריים: לובי, אולם ראשי ומקדש. גינה פנימית וחצר שיחקו תפקיד חשוב במכלול המבנה.

 

• שושלת לה 1428-1788: תחת שלטון לה, האדריכלות האורתודוקסית הייתה ארמון מלכותי וקבר מלכותי. במאה ה-16 וה-17, אדריכלות הדת קיבלה התקדמות חדשה. אבל ברגע שהארגון החברתי איבד את כוחו, הוא המשיך להשתקף בגילופים ובציורים. טכניקות הבנייה של הפגודה הושגו לאורך המאה השמונה-עשרה. הקמת ארמון קין-תיאן (Điện Kinh Thiên) בלב "העיר האסורה" שבמרכז המצודה בהאנוי, סימנה את שיאה של תרבות הוייט.

 

• שושלת נְגוּייֶן 1802-1945: בהעברת הבירה מהאנוי להואה, ניתן לראות שינוי באדריכלות האופיינית. הקאטידל נבנה כשילוב של העיר האסורה הסינית, עם האדריכלות הצבאית הצרפתית. המטרה בתכנון אינו רק הפרדה בין מלכותי לאזרחי, כי אם בעיקר להגנה, עם חומות ומצודות שמירה חזקות. לצד מצודות נבנו ארמונות, מקדשים ופגודות, וניתן משקל גדול לבניית מתחמי קברים, ובכללם קברו הענק של מין-מאנג וארמונו של טו-דוק, שהפך לקברו. לקראת סוף תקופת השושלת, ההשפעה הצרפתית תפשה מקום חשוב כפי שניתן לראות בקברו של קאי-דין – הקיסר בן המאה ה-20 והקתדרלות הענקיות. מקדש האבות תא-מיאו שבעיר הסגולה של הואה, שאסור היה לאיש לבנות בית גבוה ממנו, מדגים את הבניה הניאו-קונפוציאנית והסגידה לאבות המשפחה.


מבנים בהשפעה סינית, אך אם גגות ויטנאמיים – מקדש הספרות האנוי

אדריכלות מסורתית

• מבני עץ עם גגות תלולים: אדריכלות וייטנאמית מסורתית כוללת מבני עץ עם גגות תלולים. קירות הבית עשויים להיות קיר עץ או קיר של לבנים ללא טיח. הקיר מחובר למערכת של עמודות חיצוניות; הבית עומד על רצפה עם מערכת של בסיסי אבן התומכים בעמודות. הגג התלוי, העתיק, מעוקל בארבעה קצות, וקצוותיו מעוטרים במוטיבים רבים. שני גמלוני הבית מעוטרים. כתוצאה מכך, הגג נראה די קל למרות גודלו הרב. עם הזמן, הגג הגדול, המתעקל בארבע זוויות, הוחלף בהדרגה בגג ישר, שנראה קצת מעוקל בגלל ההשפעה של קצה הגג ויש לו שתי שכבות עם שטח ביניהם (Co Diem). בעבר, גג הבית היה מכוסה בדמויות דגים, "סולם הדרקון" או אריחי צינור (דגים ודרקון מסמלים מים ומונעים שריפה); נוספו אריחים שרופים או מצופים אמייל. כל בניין כלל שטח פנימי סגור ומרפסת חצי סגורה; בהתחלה, היה רק חלל פנימי אחד בכל בית, אבל מאוחר יותר, החלל הפנימי של שני בתים יכול היה להיקשר בגג משותף.

 

• בתי קביים: אדריכלות עץ מסורתית וייטנאמית, מקורה מהבית על קביים מימי תקופת תרבות Dong Son (המאה ה-3). סגנון זה מרחיק את הרצפה מהקרקע, מונע מחיות היער ומזיקי קרקע להגיע לבית ומשיטפון להציפו. כיום, בתי עץ על קביים עדיין נראים באזורי ההרים והרמות, המאוכלסים על ידי שבטים. בית הקביים של קבוצות אתניות אלו עשויים להיות שונים בפריסת המבנה, בקורות ובגגות.


בתי קלונסאות בהם גרים שבטי ההרים

• שטח הרצפה: כל המבנים חייבים לעקוב אחר עיקרון הסימטריה והאיזון הטאואיסטיים, עיקרון שמקורו באמונות דתיות פרימיטיביות. באופן ספציפי, בכל בית כיחידה בסיסית, יש מספר אי-זוגי של חדרים. שטח הרצפה של הבית עליו להיות בנוי בגיאומטריה של מלבן, מרובע, משושה, מתומן או צורה של סימניה סינית בעלת משמעות.

 

• צבע הבית: תלוי בצבע של חומרי הבנייה; רכיבי עץ נצבעים בחום, אדום או זהב; הקירות צבועים בסיד לבן; אריחים רגילים הם בצבעים אדום, צהוב, כחול או פנינה.


שער בעיר הקיסרית של נגויין מהמאה ה-19 - הואה

צורות אמנותיות וקישוטים באדריכלות וייטנאמית מסורתית

• הרצפה והחצר: הרצפה (כולל מדרגות חיצוניות) והחצר, עשויים להיות מכוסים באבן או בלבנים אפויות, עם דפוסי פרחים המוטבעים בהם.

 

• שלושת המדרגות החיצוניות: למדרגות אלו ביציאה מבתים גדולים ומונומנטים אל החצר, יש מעקות אבן מעוצבים. קצות עמודי התמיכה של המעקות הם בצורת ניצן לוטוס, וביניהם לוחות אבן מפוסלים, וחלקים שונים של המעקה מחוברים לעמודים התומכים בצורת שקע ובלט. העיצוב של המעקה משקף את ההשפעה הסינית.

 

• דלתות: לפעמים הדלתות פשוטות, ואילו אחרות מעוטרות בקפידה ופני העץ שלהן מחולקים לחלקים יחסיים: החלקים התחתוניים אטומים והחלקים העליוניים מאווררים ושקופים, הודות לסבכה של חורים עגולים או שטוחים. פאנלים מפוסלים אלה של סבכות, מופיעים גם כפאנלי הפרדה באולמות מרכזיים של פגודות, בתי קהילה, וכו'.

 

• עמודים: העמודים עגולים בחתכם. הם עגולים גם בחלקם התחתון, אך מעוקלים בחלקם העליון. כל עמוד עשוי לרוב מגזע אחד (בניגוד לעמודים המורכבים שיש בסין). הם פשוטים למראה, מטופלים כנגד פגעי טבע וטרמיטים, מלוטשים וצבועים אדום, עם עיטורים מוזהבים במוטיבים כגון דרקונים כפי שרואים בפגודות, מקדשים וארמונות.

 

• הגג המעוקל: הגג נראה מעוקל בארבעת פינותיו, אם כי במבט על אופקי שלו הוא ישר (בניגוד לגגות הסיניים שחתכם האופקי גם הוא מעוקל). רכסי הגג מעוטרים בעזרת לבני חרס מחוררות או רעפי חמר, כשבמקרים רבים במרכז רכס הגג, ישנם דרקונים מובנים המקיפים ירח, או דגים שהופכים לדרקונים, המקיפים דלעת של משקה חריף וכו'. שני הקצוות החיצוניים של רכס הגג מחוזקים במבנים קטנים בעלי מוטיבים דקורטיביים. גג ביתם של האנשים הפשוטים מעוטר בקפידה מועטה יותר.

 

• צבעים: האדריכלות המסורתית משתמשת בצבעים מקומיים כדי להגן על חלקי העץ מפני לחות וטרמיטים; צהוב אדום הוא הצבע הדומיננטי עם אדום כרקע, המסייע להדגיש את הקישוטים מוזהבים.
 
 • מוטיבים דקורטיביים: האדריכלות המסורתית כוללת מוטיבים דקורטיביים עשירים, כגון פרחי לוטוס מסוגננים, פרחי חרצית, דרקונים ועופות החול, עננים וגלי מים, פיות, מוזיקאים או סצנות חיים רגילות, תמונות בודהיסטיות, דמויות סיניות מסוגננות Van (=אינספור) Phuc (=אושר) Loc (=מזל) Tho (=אריכות ימים) . בפגודות אחדות יש מסגרות חלון עץ בצורה של דמות סינית.

 

• מכלול טבעי מקיף: האדריכלות הוייטנאמית המסורתית משולבת היטב בסביבה הטבעית כמו הרים וגבעות, נהרות, בריכות, אגמים, עצים. כתוצאה מכך, המבנה האדריכלי מוסיף יופי לנוף שמסביב, בעוד הגידור, גם הוא מסייע לשפר את הערך ואת הקסם של הבניין. במקומות שבהם כמה אלמנטים של הנוף הטבעי הדרוש, בני אדם יוצרים אגמים מלאכותיים, הרים או עציים וצמחים, כמו במקרה של קברי הקיסרים מין-מאנג וטו-דוק. הבחירה של אתרים עם מיצוב טבעי נדרש או יצירת אלמנטים מלאכותיים, קשורים קשר הדוק העיקרון הסיני העתיק של "פנג שואי" (גיאומאציה).


מבני קברים בלב גן מהמאה ה-19 בהואה

אדריכלות קולוניאלית

מבחינה אַדְרִיכָלית, הצרפתים השאירו את חותמם בכל רחבי וייטנאם - בכל הערים יש מספר מבנים מפוארים המתוארכים לתקופות קולוניאליות, ובראשם כמובן כנסיות נוטרה-דאם, חוילות מהודרות, מלונות ומבני ציבור, שבמקרים רבים ממשיכים לשרת את אותו תפקיד כמו במקור הצרפתי. המבנים הותאמו למאפיינים ייחודיים של התנאים הגיאוגרפיים והאקלים השונים יחסית מצרפת. בעוד שרבים ממבני המגורים הצרפתיים ישנים ומתפוררים קשות, אחרים שופצו ומשמשים למלונות או מסעדות למעמד העליון, מלאים קישוטים צרפתיים. הדגש במבנים אלה הן המרפסות הנרחבות, הקשתות הרנסנסיות ועיטורי הקיר המופלאים. בסייגון, המסלול הקולוניאלי, הכולל את בית האופרה של סייגון, מלון קונטיננטל, בניין הוועדה העממית, בית הדואר המרכזי, קתדרלת נוטרדאם וארמון העצמאות, מדגים הייטב את האדריכלות הזאת.


קתדרלת נוטרה-דאם סייגון

בתי הצינור (Nhà Ống)

המבקר בוייטנאם מבחין מייד בבתים 3-6 קומתיים, שחזיתם הפונה לרחוב ברוחב מפתח עמודים אחד (2-5 מטר) ואורכם 30-80 מטר. אלו הם בתי הצינור של וייטנאם. הדעה הרווחת היא שבמשך מאות שנים, עוד מתקופת שושלת לה המאוחרת (1428- 1788) השתמשו בשיטה של קביעת מס רכוש על סמך רוחב הרכוש מהרחוב. ככל שחזית הבית תפסה יותר שטח מהרחוב כך המס היה גבוה יותר. באופן לא מפתיע, אנשים הגיבו על ידי בניית בתים צרים כל כך, שלפעמים שני אנשים בקושי עומדים אחד ליד השני בחלק מהם. עם זאת, הסיבות האמיתיות של האדריכלות העירונית הזאת נובעת משילוב של מורשת מסורתית עם צרכים מעשיים. בצפייה בציורי הרובע העתיק של האנוי בשנות ה-60 וה-70 של הצייר בוי ש'ואן פאי (Bùi Xuân Phái), רואים את אותם בתים צרים שעומדים זה לצד זה, שנראים יותר עתיקים ואסתטיים מאשר עמיתיהם המודרניים. למעשה, עדיין הם נראים כמו הבתים בהוי-אן היום. ההבדל הוא שבבתים הצרים של המאה ה-20 היו רק שתי קומות, עם גגות רעפים מסורתיים מקרמיקה. החלק הפנימי של הבתים היה שונה גם הוא, כאשר חללי אוויר שולבו באמצע הבית עבור אור השמש שיוכל להיכנס. בתים ישנים רבים בהוי-אן, ובמיוחד בתי הסוחרים הסיניים הפונים לנהר, הם מופת של סגנון זה של אדר יכלות.


הרחובות העתיקים של האנוי – ציור שמן של הצייר ביי שואן פאי

ככל שהכלכלה הוייטנאמית התפתחה, החלו הערים להפוך לצפופות. אזורים מרכזיים בערים, כמו הרובע העתיק של האנוי, נהפכו למקומות עסקים סואנים וערכם של הבתים הישנים הרקיע שחקים. הקומות הראשונות של בתים אלה הפכו לחנויות ובתי מסחר, בעוד המשפחות המשיכו לגור בגב הבית או בקומה השנייה. משפחות אחרות מכרו את בתיהם כדי לעבור למגורים מרווחים ומודרניים יותר, וככל שיותר ויותר בעלי עסקים הציפו את האזור, הפכו הבתים לצרים יותר כדי להתאים את הגידול במספר העסקים הקטנים לאורך הרחוב. הנוהג בוייטנאם הוא שדורות המשפחה שותפים לאותו חלל, וכאשר ההתקדמות בטכניקות הבנייה איפשרה להם לחסל את גגות הרעפים ולבנות עוד קומות, הבתים נעשו גבוהים יותר ויותר, כך שמשפחה גדולה יכולה לחיות יחדיו, בעודה מתפרנסת בקומת הקרקע.


מבט עירוני בהאנוי, עם בתי צינור רבים

וייטנאמים רבים עדיין רוצים את בתיהם על חלקת אדמה פרטית עם כניסות פרטיות, בניגוד למגורים במבני קומות משותפים. עד מהרה הפכו "בתי הצינור" למראה משותף ולסמל של חיי העיר. ככל שהערים המשיכו להתרחב בשטחים שנבנו לאחרונה, הקרקע והבתים נמכרו באותו אופן, עם חזית צרה ואזור מגורים מוארך, בעיקר מסיבות כלכליות. זהו פתרון יעיל שחוסך עלות עבור האוכלוסייה העירונית המתגברת, ובחירה מועדפת עבור משפחות בעלות הכנסה בינונית המעדיפות דיור צמוד קרקע כביכול. החלוקה היא לרוב שקומת הקרקע היא חנות או חלל קבלה, הקומה הראשונה מיועדת לדור הזקן ולמטבח, הקומות הבאות לבנים הנשואים ומעליהם לרווקים. קומה נוספת משמשת מחסן והעליונה כמרפסת וכמקום תפילה, גן קטן, טרקלין ומקום למיכל המים. לאורך הבניין, החזית היא חנות או עסק, אחריה חצר, חדר המגורים הוא הבא, והלאה חצר ומחסן בקצה האחורי. האיוורור באין חלונות צד, מגיע מארובות איוורור ותאורה שיוצרות החצרות הפנימיות.


בתי צינור אופיניים

אדריכלות מונומנטלית סובייטית

למרות ההשפעה הסובייטית, עידן הקלסיציזם הסטליניסטי של מבני עוגת החתונה נגמר לפני שהסתיימו המלחמות בוייטנאם, עדיין, כאשר בדובר בבניית מבני שלטון מונומנטליים, אומץ המודל לפיו האדריכלות הלאומית חייבת להיות מלכותית, סימטרית וחגיגית, ומשדרת עוצמה. כך נבנו המוזילאום של הו צ'י-מין ומוזאון הו צ'י-מין. עם זאת, הקצוות המשופעים של הגג המשולש של המוזאון מדגישים את ההשפעה הווייטנאמית


מוזאון הו-צ'י-מין בהאנוי

אדריכלות פוסט-מודרנית

בזמן שוייטנאם ממשיכה להשקיע בתעשיית התיירות שלה, מיני אדריכלות גלובלית חדשה צצים בארץ. סוג זה של אדריכלות נוצר מאמצע המאה ה-20, לאחר סיום התקופה הקולוניאלית הצרפתית, והתגבר החל משנות התשעים. זו אדריכלות שעיקרה בערים הגדולות בצפון ובדרום המדינה, עם מאפיינים גלובליים לא ייחודיים לוייטנאם. גם גורדי שחקים הולכים ונבנים בהאנוי ובהו-צ'י-מין, וכן בדה-נאנג ובנה-טראנג ובראשם לנדמרק 81 (Landmark 81) בהו-צ'י-מין, שגבהו 461.5 מטר, ולנדמרק 72 בהאנוי.


מגדל Bitexco Financial בהו צ'י-מין סיטי