יובל נעמן - לראות את העולם בדרך אחרת...
כשתושב טָאִיוְוָאן נשאל מי הוא הוא עונה "טָאִיוְוָאני". כשהוא נשאל האם הוא איילנדר (מהאי) או מיינלנדר (מהיבשת)?, "פוג'יאני" או "האקה"? יענה על כך, אך עם התייחסות מבטלת כאילו אלה מושגים מהעבר. תוך עשרות שנים בודדות הפכו אנשי שבטים מקועקעים, משתפי פעולה עם יפנים, דייגים מחוף סין הדרומי ופולשים שברחו מהיבשת, לעם אחד. החידה המסקרנת היא הכיצד?


היכל הזיכרון המגלומני לצ'יאנג קאישק

על פי ארנסט גֶלְנֶר: [i] "שני אנשים הם בני אותו לאום אם הם חולקים את אותה תרבות המתבטאת במערכות של סימנים, אסוציאציות ודרכי התנהגות ותקשורת". זו הגדרה אובייקטיבית, ולה מצרף גלנר את ההגדרה הסובייקטיבית לפיה "שני אנשים הם בני אותו לאום במידה והם מכירים ורואים עצמם כשייכים אליו".
זהו המשך של דעותיו של בנדיקט אנדרסון על הסובייקטיביות בהבניה לאומית או בהמצאתן של אומות כפי שמוצע בספרו האיקוני "קהילות מדומיינות". [ii] ואיך יראו עצמם שלושת האנשים הטָאִיוְוָאניים כבני לאום אחד? האחד הוא יליד שבטי החי אלפי שנה באי פורמוזה, ללא מפריע, השני הוא פוג'יאני שמשפחתו חיה כבר 300 שנה באי ורואה עצמו בן המקום, וכשנכבש על ידי היפנים נאבק בהם לצד השבטיים בהגנה על מולדתו, והשלישי, איש היבשת הסינית, שהגיע עם הכוח המובס במלחמת האזרחים הסינית, שבמשך עשרות שנים שלט במשטר צבאי אכזר בשני האחרים, כשהוא מדכא והורג בהם ומונע מהם גישה למוסדות שלטוניים? איך מאחדים תרבות כה שונה? איך יוצרים היסטוריה משותפת? נרטיב לאומי? זיכרון היסטורי משותף? איך בונים לאום? איך תוך מספר עשרות שנים הגיעה חברה כה משוסעת ושונה לאחדות נדירה ותחושת שייכות וגאווה לאומית?

אין עוד איילנדרים ומיינלנדרים. אין פוג'יאנים ואחרים. החברה שעברה דיקטטורה אלימה איחדה את שורותיה ויצרה יש זהות חדשה ומשותפת, עם סממנים מלאכותיים של זיכרון לאומי משותף ו"ממהותה של אומה היא שלכל היחידים בה יש דברים רבים במשותף, וגם שכולם שכחו דברים רבים" כפי שדרש ארנסט רֶנָאן. [iii]

שכחה ויצירת נָרָטִיב לאומי והיסטוריוגרפיה רשמית, יכולים להוות בסיס לבניין אומה ולחזק קרעים וסדקים במבנה העדין של חברה בהתהוותה. אין עוד מקומות רבים בהם במהלך דור אחד נדרשו אנשים לשכוח כה הרבה כדי ליצר אומה, כפי שהיה בטָאִיוְוָאן. גם הדעה המקובלת, האירופית, שהתפישׂה הלאומית נובעת בראש ובראשונה מתהליכי חילון ושקיעת מעמד הדת, אינה תופשת בטָאִיוְוָאן שככל שנהיית אחידה וככל שנהיית מודרנית כך הופכת לדתית יותר.  

'ארגז הכלים התרבותי' של אן סווידלר,[iv] המכיל "הרגלים, מיומנויות וסגנונות, מהם אנשים בונים אסטרטגיות של פעולה"  נטרף. 'קורי העכביש התרבותיים' והמבנים הטקסיים היוצרים על פי קְלִיפוֹרְד גִּירְץ[v] "מערכת סדורה של משמעות וסמלים, שעל פיה מתנהלת האִינְטֶרְאַקְצְיָה החברתית"  נפרמו ודרשו טוויה חדשה.


פסל "הקיסר" צ'יאנג קאישק בתנוחתו של הקיסר יונגלה

סקירת היסטוריה קלנדרית

עד ראשית המאה ה-17 היו ברחבי האי כמעט רק ציידים לקטים שבטיים אוסטרונזיים וכן מספר מאות סוחרים סינים שתיווכו בין האי ליבשת. במאה ה-17 הגיעו לאי ספרדים והולנדים. ההולנדים דחקו את הספרדים מהאי אחרי כעשרים שנה, ובחלוף עוד כעשרים שנה נדחקו גם הם החוצה, כשהגיע קוש'ינגה עם אחרוני תומכי שושלת מינג שנדחו מהיבשת בעליית המנצ'ורים, ושם, באי הנידח, הקים קוש'ינגה את ממלכת טונגנינג (1662-1683). מכיוון שגירשו את ההולנדים משטח האי, השאירו נשים ונערות הולנדיות כפילגשים ונשים, ולכן יש עד היום טָאִיוְוָאנים ג'ינג'ים. הייתה זו ראשיתה של התיישבות סינית קבועה באי. ב-1683 הפך האי לראשונה לחלק שולי מסין, וכך נותר עד 1895.

אבל רגע, מי היה קוש'ינגה? הוא היה בן של פירט סיני, שנולד לאם יפנית ביפן, שנדחה על ידי המנצ'ורים בהחזיקו את קו החוף של פוג'יאן ופורמוזה ונשא עיניו לפיליפינים. לכן הוא גיבור לאומי בטאיוואן אך גם נערץ באופן שונה ביפן ופוג'יאן. ומה היא בעצם זהותו?

בכניעת סין במלחמת סין-יפן הראשונה (1895), נמסר האי ליפנים, שהיו צריכים לכבוש אותו ממתיישביו. בטָאִיוְוָאן ישבו אז מספר שבטים המפולגים ביניהם. יחסי השבטים הסידיקים (השבטים של הטָאִיוְוָאנים הילידים) עם הכובש הקולוניאלי היפני ידעו רק מורדות. היפנים העבידו את בני השבטים והתעמרו בנשותיהם וילדיהם, חייבו אותם לעבור 'חינוך מחדש' וללמוד יפנית.

ב-1930 היה המרד השבטי האחרון שנקרא "תקרית וושה" 1930 (ראה הסרט הכפול "לוחמי הקשת בענן"). מונה רודאו, מנהיג שבטי מקומי, הצליח לאחד את השבטים הילידים ויצא עמם לקרב בניסיון להציל את כבודם וחרותם. מרד זה התפתח למרד כללי של רוב השבטים הילידים בהרים במשך מספר חודשים. בסופו של דבר דוכא המרד ביד קשה ובאמצעות פצצות כימיות בידי היפנים. הטָאִיוְוָאנים אולצו לקבל תרבות יפנית ולהפוך ליפנים ולהילחם בשירותם. (על גיוס טָאִיוְוָאנים לשורות התעמולה היפנית בסרט "פאפט-מאסטר").


כרזה מהסרט "לוחמי הקשת בענן"

השנים 1945-1949

לאחר כניעת יפן הגיעו שליטים זרים חדשים, סינים מהיבשת. הם דחקו את המקומיים מעבודות במפעלים, כשהם משתמשים בשיטות מושחתות, ביזה וגנבות. אחרי היפנים שהעסיקו מקומיים ופיתחו את המדינה, השיטה המושחתת החדשה, עם זילזול במקומיים, גרמו לחבית חומר הנפץ להתחמם. הפיצוץ החל באירוע מקומי בו בשל התעמרות במקומים, הקהל התנפל על השוטרים ושוטר ירה והרג אחד מהם. השוטרים ברחו, אולם למחרת, ה-28 בפברואר 1947, החלו מהומות נגד מוסדות השלטון הלאומני הסיני. המהומות, שהחלו באופן ספונטני, הפכו למאורגנות ונמשכו  כמה שבועות. כוח צבאי שהגיע מהיבשת פתח במרחץ דמים, עריפת ראשים, אונס והרג ללא הבחנה. הוצאו להורג מספר אלפי חשודים וביניהם מספר לא מידתי של תלמידי תיכון. במהומות ודכויין נהרגו בין 18-28 אלף בני אדם. אירוע זה נקרא על שם תאריך פריצתו "תקרית 228". זה היה ראשיתו של "הטרור הלבן" שנמשך מאז במשך 38 שנה, עד סיומו של המשטר הצבאי באי ב-1987. (ראה סרט "גברים טובים, נשים טובות").

במשך עשרות שנים היה טאבו לדבר על תקרית 228, ורק ב-1995, כמעט יובל לאחריה, הנשיא (שהיה בין המקומיים שנעצרו ונשפטו באירוע), התנצל בשם השלטון על האירוע בו הוא היה מהקורבנות. מונומנט לזכר "תקרית 228" הוקם במרכז טאיפיי, ובו אנדרטה ומוזיאון. האשמים לא הובאו למשפט. מבצעי הטבח היו חיילים שנשלחו לאי בידי המנהיג הלאומני צְ'יאָנְג קאישֵק. לבל יחמוק הדבר מעיני המבקרים, מוצגות פקודותיו של צ'יאנג לראווה במוזיאון. קורות האירוע החמור ביותר בהיסטוריה המודרנית של האי מגוללים על קירות המוזיאון המוקדש לתקרית 228. התמודדותה עם הזיכרונות מאותם הימים היא חלק בלתי נפרד מהתפתחותה הדמוקרטית של טָאִיוְוָאן. (אודות תקרית 228 והטרור הלבן שבא בעיקבותה, בסרט "עיר של עצבות").


קיר לזכר קורבנות "הטרור הלבן" בו יש קורבנות ואין אשמים

צ'יאנג ומפלגתו שנסוגו לאי, היוו רק שישית מהאוכלוסייה, אולם שלטו ביד ברזל ברוב של בני המקום הסיניים והמיעוט השבטי. הטָאִיוְוָאנים "המקומיים" הפכו למעשה לאזרחים מדרגה שנייה, מתחת לסִינים מהיבשת שברחו לטָאִיוְוָאן ובתחילת דרכו של המשטר נמנעה מהם הזכות לשרת בתפקידים בכירים בממשל. במשך כמעט 40 שנה נותר מצב מפלה זה, לצד חוקי חירום צבאיים קשוחים. במקביל המשיכה צמיחה כלכלית מהירה ונוצרו אליטות כלכליות גם של בני טָאִיוְוָאן. בסוף שנות ה-80 בהנחייה מלמעלה למטה, הפכה טָאִיוְוָאן לראשונת המדינות בעלות אוריינטציה סינית, לדמוקרטיה (במקביל לדרום קוריאה עליה נכפתה הדמוקרטיה מבחוץ ועל ידי העם). כיום זו חברה עם דמוקרטיה בריאה, זכויות אדם וריבוי קולות עם כבוד לקולות האופוזיציוניים. העם אינו מפולג על פי מוצא, למרות ההיסטוריה הכה שונה בין הקבוצות השונות.


הבניה של גיבורי האומה: קוש'ינגה מימין, צ'יאנג משמאל, ובמרכז "אבי האומה הטאיוואנית", ד"ר סון יאטסן, שכלל לא היה באי, לא התייחס אליו ולא ראה בטריטוריה היפנית הזו חלק מסין

כדי להבנות לאום נהוג בעולם להשתמש במספר דברים:

טריטוריה משותפת: בטָאִיוְוָאן כל זמן שמפלגת הגוואמינדנג רואה בשטח סין היבשתית חלק מהטריטוריה, בעוד שאנשי האי רואים רק באי וגרורותיו כשטח המדינה, ישנו קונפליקט מובנה שאכן מאז "משבר מצר טָאִיוְוָאן השני" (1958), שהראה שארה"ב לא תתמוך בפלישה לרפובליקה העממית של סין, ומאז שיש לסין היבשתית יכולת אטומית (1963), הולכת ודואכת שאיפת כיבוש היבשת, כשגם הלוחמניים ביותר חדלים מלראות בסין היבשתית חלק מעשי מהרפובליקה.

שפה משותפת: אחרי שהיפנים כפו תרבות ושפה יפנית על אנשי המקום, לבני האי הסינים במקורם, הסינית הייתה חזרה למקור וגם בני השבטים אימצו אותה, כך שכיום ישנה שפה משותפת לבני האי כולו. עם זאת, האקה, ניבים דרומיים ושפות ילידיות נותרו מדוברות.  

דת משותפת: הדת המקומית במאפייניה האליליים של קו החוף של סין, עם אלת הדייגים "מאטסו" (על שמה קרוי גם האי מקאו), הסגידה לגואן-יין, הבודהיסטווה של הרחמים, החכם קונג הקונפוציאני, שמונת בני האלמוות הדאואיסטיים ועוד מאות אלים, מתמזגים עם פולחן האבות הסיני. בשעטנז כזה של אמונות יוכל כל אדם למצוא לעצמו אל לפנות אליו, והמקדשים המרובים פונים בו זמנית לקהלים השונים, כך שנושא הדת אינו מפריד בין קבוצות.


פארק לזכר "תקרית 228" בלב הבירה

נרטיב משותף: קושי רב יש במרכיב המכונן החשוב ביותר והוא הנרטיב הלאומי המשותף. נרטיב הוא מסנן תרבותי דרכו רואים דברים באופן מוגדר, בהתייחסות לזיכרון קולקטיבי, לתרבות ולמיתוסים לאומיים מכוננים. נרטיב הוא ראייה סובייקטיבית מעוותת, דרכה רואים חוויות, זכרונות ואף חפצים, באופן סובייקטיבי, מתוך מתן משמעות מובנית. לדוגמא, חפצים כגון דגל או מצבה, רעיונות מופשטים כגון סמל או שם, שקרים ואגדות חסרות ביסוס כגון אמונה ומיתולוגיה, כולם מקבלים משמעות כשניצבים בפילטר של נרטיב לאומי מכונן.

טָאִיוְוָאן, לה היו גיבורים משלה, מורשת והיסטוריה, כאילו ויתרה על הנרטיב שלה והשתמשה בשיכחה סלקטיבית כדי שתוכל להבנות לאום. כדברי אלינער ברקת: [vi] "המונח נרטיב לאומי משמש לזיהוי הסיפור שמספר קולקטיב לאומי על עצמו. סיפור זה מכיל את הגדרת הזהות הקיבוצית. הוא מציג את עברם של בני הלאום ומסביר אותו, עומד על מאפייניו הייחודיים של לאום זה לעומת קהילות אחרות, ויש עימו מרשמים להתנהגות קולקטיבית בעתיד. אבל נרטיב לאומי משמש גם אמצעי לשלטון לייצר ולאחד לאום מאוסף של קבוצות אתניות, דתיות ותרבותיות שונות, שיש ביניהן מכנה משותף כגון טריטוריה, היסטוריה, שפה דת. השלטון מעוניין לייצר אומה אחת, כי זו נוחה יותר לשליטה מאשר אוסף של קבוצות שהמפריד ביניהן רב על המשותף."

סבי עליו השלום, לחם לצד הקייזר פרנץ יוזף ומעצמות המרכז, נגד יהודים שלחמו בצד מעצמות ההסכמה, ושנים לאחר מכן לחמו כתף אל כתף לצד הבריטים במלחמת העולם הבאה, כך גם בטָאִיוְוָאן. לוחמים טָאִיוְוָאנים שירתו בצבא השמש העולה, היו מהם מתאבדי קַמִיקַזֶה ואף חלקם לחמו נגד סין של צ'יאנג קאישק. בין תושבי טָאִיוְוָאן רבים היו קורבנות הטרור הלבן שהוטל עליהם בידי משטר הזרים שהיגרו לאי שלהם, הרג בהם והותיר צלקות אין-סוף, ובכל זאת היום הם חלק מאותו העם, שאך לפני שנות דור היו אויבים.


משרד הנשיא שהוקם כבית המושל הכללי היפני

דגל, שהוא חפץ בעל משמעות מובנית, מקבל בטָאִיוְוָאן משמעות מוזרה: דגל "השמיים הכחולים והשמש הלבנה" שהוא סמלה של הרפובליקה הסינית, הפך עם תוספת רקע אדום לדגלה של טָאִיוְוָאן, למרות שהוא סמלה של מפלגה חיצונית למורשת האי. בית המושל היפני שצורתו על פי הסימניה "שמש" ("ני" – מיצג את ני-פון, יפן), שאחיו התאום נבנה גם בלב סיאול בקוריאה, נמחה מעל פני האדמה בקוריאה העצמאית כדי למחוק מורשת יפנית, אך בטָאִיוְוָאן למרות שנות הניצול הרבות, נשאר המבנה כליבו הפועם של השלטון הטָאִיוְוָאני.

למיתוס מכונן לא נבחר המאבק ההירואי של מונה רודאו ואנשי האי נגד היפנים 1930 (ראה הסרט הכפול "לוחמי הקשת בענן") או גירוש ההולנדים מהאי ב-1662, כפי שהיה יכול להיות במדינה עם גרעין פרמורדיאלי של אומץ וגאווה. הסמלים והמיתוסים המכוננים בטָאִיוְוָאן מיובאים מבחוץ. אלה הסמלים והמיתוסים של אנשי המפלגה הלאומית הסינית (גוואמינדנג), שאין להם ולו קשר קטן עם אנשי האי.

אם ביפן מקדש יסוקוני, המאגד את רוחות הנופלים למען הקיסר, ממלחמת בושין ועד ימינו, ובכללם פושעי מלחמה מוצהרים, הוא סמל אחדות יפני, והוא חלק חשוב מהלאומיות היפנית, כך גם המקדש המהפכני-לאומי של הרוגי המלכות בטאיפיי. המבנה מאכסן את שמות (ורוחות) 390 אלף חללי סין הלאומית במהפכת שׂינְהַאי 1911, המסע צפונה, מלחמת סין-יפן השנייה, מלחמת האזרחים הסינית (מאבקים שכלל לא התקיימו בטָאִיוְוָאן), וכן גם חללים בודדים ממשברי מצר טָאִיוְוָאן. חיבור הרוגים סיניים שחיו ומתו בסין גופא, עם מורשת מזויינת של טָאִיוְוָאן, יוצרת בכוונה את החיבור הלא אמיתי של האי עם היבשת.  

היכל הזיכרון המגלומני של "אבי האומה הטָאִיוְוָאנית" סון יאטסן, הוא עוד דוגמא מוזרה של אימוץ גיבור שבחיו לא הקדיש לאי תשומת לב. אמנם ישנם קולות (כולל של שר החינוך 2004) שד"ר סון אינו אבי האומה כי אם זר מהיבשת, ובכל זאת מסר היותו אבי האומה הושרש על ידי האליטה החזקה במשך עשרות שנים. בכך נכרכה ההיסטוריה של האי עם זאת של המפלגה שכפתה את נוכחותה ומרותה על אנשי האי.


היכל הזכרון ל"אבי האומה" סון יאטסן

מיתוס מכונן שגם לו אין כל קשר לאי, ומקומו בהיסטוריה פחות משולי, הוא "מרד גואנזו השני" המכונה גם "מרד תל הפרחים הצהובים". עשרות ואף מאות מרידות קטנות נעשו בסין בתקופת שקיעתה של שושלת צ'ינג. ביניהם היו מרידות שגבו עשרות מיליוני קורבנות ומרידות שנמשכו שנים רבות. קרב שולי קטנטן שארך בקושי שעה, היה ב-27 באפריל 1910, כשמאה צעירים תקפו את ארמון המושל הקיסרי שבמחוז גואנגדונג, בניסיון כושל ללכוד את המשנה למלך של מחוזות גואנגדונג וגואנגש'י. המרד חסר הסיכוי נכשל ונהרגו בו לפחות 86 צעירים מהם זוהו 72, שנקברו בתל שכוסה בפרחי בר צהובים ומכך שם המרד. זו הייתה מרידה חסרת סיכוי, אולם היה בה סימן שבישר את "מהפכת שׂינְהַאי" שנה מאוחר יותר, שייסדה את הרפובליקה הסינית והדיחה את הקיסרות. גם מרבית ההיסטוריונים כלל לא שמעו על אירוע שולי זה שלא שינה דבר בסין.
 
אולם כמו שלקרב מצדה לא הייתה משמעות של ממש בתולדות ישראל, משמעות אירוע היא זו המודבקת לו על ידי כוחות פוליטיים, במטרה לרומם רעיון. המאבק הזניח הזה עדיין מצויין כ"יום הנוער" בטָאִיוְוָאן, ובשנת 2011 הוקדש למאורע זה כחצי שעה בסרט הסיני "1911", וכן נעשה עליו הסרט ההונג-קונגי "72 הגיבורים". והקשר לטָאִיוְוָאן תשאלו? ובכן, המרידה הייתה בהנהגת הואנג-ש'ינג, סגנו של סון יאטסן, וזהו הרי "אבי האומה". ובכל מקרה, כלי חשוב בהבניית אומה הוא פולחני מדינה. קביעת יום קלנדרי ואזכור מאורע היסטורי של גבורה מומצאת או אמיתית, מסוג ימי הזיכרון, יום תל-חי וציווי "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק", הם מהכלים החזקים בהבניתה של אומה. ולגבי התאריך המומצא (29/3 במקום 27/4), זו העתקה של ה-29 בחודש הירחי השלישי ללוח לועז, ואין בכך חשיבות רבה. והרי גם אנו מציינים את מרד גטו ורשה 13 יום לאחר פריצתו מסיבות של נוחות בלבד!


לוחית המתארת את מרד גואנזו השני ומקנה לו חשיבות

ומה עם אזכור "אירועי 228" ו"הטרור הלבן" שגבו עשרות אלפי קורבנות וצילקו מאות אלפי בני משפחה קרובים? איך למרות המחיר הרב ששילם הרוב ניתן לגשר ולשכוח, להאשים תקופה ומצב ולא אנשים? איך באחת נמחקו מפני השטח הבקעים והשסעים הכאובים בין גושים חברתיים יריבים? ולוואי והיו בידי ההסברים שיכולים להתאים לקורא המערבי שארגז כליו התרבותיים אין בו כלי לפענח אניגמה זאת.

לטענתו של מוריס האלבווקס,[vii] "המיתוס המכונן, נבנה מרצף זיכרונות קולקטיביים, והוא פרי פעילותן של אליטות פוליטיות ואינטלקטואליות, ולכן ניתן לראות בו כמתווך בין הקבוצה הבונה לאומה הנבנית". אין כל ספק שהאליטה היא שהכתיבה זהות בין המפלגה למדינה וללאום, אך הייתה נדרשת גם מידה רבה של שיכחה, ומניעים עבורה. טָאִיוְוָאן היא ככל הנראה הדוגמא הטובה ביותר למצב בו פיתוח כלכלי במדינה חסרת משאבי טבע, מוביל לדמוקרטיה ולפלורליזם, אשר במשך הזמן מערער את היסודות האוׂטוׂרִיטָארִיים במדינות מתפתחות. אותו פיתוח מואץ, המבדל אתמול ומחר, יוצר בשל כך ריחוק א-נוסטלגי מהעבר ומבט עורג לעתיד, ונותן מצג של דילוג מעל מוקשי העבר בבנייתה של חברה חדשה.

לסיכום, כפי שטען גלנר: "היחס בין תרבות לחברה משתנה באופן רדיקלי, כאשר החברה עוברת תהליך של תיעוש" ואז "קבוצה סתמית של אנשים, תושבי טריטוריה מסוימת, נעשית ללאום, אם וכאשר אלה שחברים בקבוצה הזו, נחושים בהכרתם של חובות וזכויות אחד כלפי השני. ההכרה שהם רואים זה בזה חברים לאותה קבוצה היא ההופכת אותם ללאום". ההיסטוריוגרפיה ההגמונית של קבוצת פולשים לאי, אומצה כמרכז מכונן להבנייתה של אומה, שעיקר מורשתה המשותפת היא ההיסטוריה של הפריחה הכלכלית בת ימינו, כשהעבר המפרד נמחק וכמעט עבר מהעולם, וכך קם הלאום הטָאִיוְוָאני על רגליים תותבות, כעם מאוחד.
--------------------------------
[i]  גלנר, ארנסט. לאומים ולאומיות [1983]. מאנג' דן דאור. ת"א: האונ' הפתוחה, 1994.
[ii]   אָנְדֶרְסוֹן, בנדיקט. קהיליות מדומיינות [1983]. מאנג' דן דאור. ת"א: האונ' הפתוחה, 1999.

[iii]  Renan, Ernest. "Qu'est-ce Qu'une Nation?." in Conference Faith en Sorbonne, le 11 Mars 1882.

[iv] Swidler, Ann. "Culture in Action: Symbols and Strategies." in American Sociological Review Vol. 51, #2, April 1986. pp. 273-86.

[v] Geertz, Clifford. The Interpretation of Cultures: Selected Essays. New-York: Basic Books, 1973.

[vi] הבניית-לאומיות-המקרה-של-אוזבקיסטן

[vii] Halbwachs, Maurice "On Collective Memory"