יובל נעמן - לראות את העולם בדרך אחרת...
למרות היות טאיפיי מגה-פוליס בו חיים מיליוני אדם, הרי שבסמוך אליה ישנן עיירות היסטוריות שהצליחו לשמר את אופיין הייחודי ולא לחקות את אופן החיים בעיר הגדולה. אולי בשל היותן שונות הן זוכות לפריחה תיירותית והשוני הוא המביא לפריחתן.


משאלות עולות אלעל בעזרת בלוני נייר בעיירה שיפן

העיירה שיפן (shi-fen)

העיירה שיפן ממוקמת מצפון מזרח לטָאִיפֶּיי. בעיירה עוברת מסילה של רכבת שבמקור הייתה רכבת פחם אך הפכה לאטרקציה תיירותית, ואפשר להגיע מטָאִיפֶּיי לשם ברכבת זו. בקצה העיירה שיפן ישנו מפל שהמקומיים קוראים לו "הניאגרה הקטנה". זהו מפל לא גבוה (כעשרים מטר), אולם רחב יחסית ובהתנפצות המים אל הסלעים שלמטה נוצר רסס בו משתקפת קשת בימי שמש בהירים. זהו מקום נופש יפה. המסלול למפל הוא ממרכז המבקרים כחצי קילומטר מהעיירה, בשתי דרכים אפשריות: מסלול דרך היער ומסלול דרך גשר מסילת הרכבת.

המוטו המרכזי של העיירה הם פנסי הנייר. במשך כל ימי השנה תוכלו לרכוש פנס, לצייר עליו את שתרצו ולהעיפו לשמיים. המסורת החלה כשהייתה מגפה בעיר ובקשת התושבים לריפוי הובעה בהפרחת פנסי נייר עם אש בתחתיתם, המשולחים לשמיים ונושאים תפילה איתם. זה הפך למסורת ולאטרקציה תיירותית המושכת עשרות אלפי מבקרים. פעילות זאת נערכת על מסילת הרכבת לייד התחנה, ויש להיזהר ממעט הרכבות העוברות במקום. כל שנה נערך בעיר פסטיבל פנסי הנייר המעופפים.


"הניאגרה הקטנה" ליד שיפן

העיירה ג'יופן (Jiu-fen)

ההעיירה ג'יופן נמצאת מזרחית משיפן. זו עיירה קטנה הממוקמת בתוך גבעות, ליד ההרים, ופונה לים. בשל מיקומה המיוחד ג'יופן ידועה במזג האוויר הערפילי שלה, אשר יוצר אווירה רומנטית. השם ג'יופן מגיע מאגדה שבה תשע משפחות גרו בכפר הזה. לפני הפיתוח של ג'יופן, היה מחסור בתחבורה נוחה לשוק. לכן, בכל פעם שמשפחה אחת הייתה הולכת לקניות בשוק, הם חילקו את מה שהם קנו לתשעה חלקים לכל אחת מהמשפחות. "ג'יופן" פשוטו כמשמעו "תשע חתיכות" במנדרינית, וכך נקרא שם העיירה. בתקופה היפנית הייתה ג'יופן מרכז של כריית זהב. בהרים נמצא זהב והייתה "בהלה לזהב" שהביאה מתיישבים אופורטוניסטיים למקום. במהלך מלחמת העולם היה על יד העיירה, בג'ינקוואשי (Jīnguāshí) מחנה שבויים (בעיקר בריטיים) שעסקו בעבודות כפייה במכרות הזהב. בעיירה נבנו בתי עץ יפים בין סימטאות העוקבות אחר תוואי קוי הגובה המתעקלים. כריית הזהב לא האריכה ימים אך העושר הרגעי בא לידי ביטוי במבנים יפים בנוף קסום שמשכו אומנים ואנשי ספר כמו גם תיירים רבים, ובהדרגה הפכה העיירה למלכודת תיירותית מלאת דבש. הרחוב המרכזי הוא שוק יפה וצבעוני בסימטאות מתפתלות, שניתן לעלות לאחד מבתי התה בקומות המשקיפות על הנוף בימים בהם אין הערפל מכסה את העיר. הרחוב הישן של העיר מלא בחנויות קטנות ובתי תה, אך גם בתיירות מקומית בכמות בלתי נסבלת לעיתים. יש לעיירה קסם מיוחד בלילה, כשהיא מוארת. ג'יופן הייתה העיירה עליה נעשה הסרט "עיר של עצבות", שזכה בפרס ראשון בפסטיבל הסרטים של ונציה. הסרט עוסק בתקרית 228 שהייתה ב-1947. בג'יופן ישנו מוזיאון עפיפונים עם דוגמאות של עפיפונים מכל העולם ואפשרות ללימוד בניית עפיפונים (פתוח בסופי שבוע).

כדי להגיע לג'יופן אפשר לנסוע בתחתית בקוים הכחול או החום לתחנת Zhongxiao Fuxing, יציאה 1 ומשם באוטובוס של כשעת נסיעה בנוף יפה, או באוטובוס מהעיירה שיפן הנגישה גם ברכבת תיירותית. אפשר מהעיירה לצאת למסלולי טיול להר ג'ילונג (Jilong) הסמוך – מסלול של כשעת הליכה, ממנו יש נוף מהעיר טָאִיפֶּיי ועד לאוקיינוס.


בית תה בעיירה ג'יופן

בסמוך לג'יופן לכיוון הים נמצא מוזיאון הזהב (Xīnběishìlì Huángjīn Bówùguǎn) שהוא גם אתר חינוכי המלמד על כריית זהב ואקולוגיה. בניין הזהב יש בו מידע על גילוי הזהב באזור, עם תצוגות במנהרות, ציוד כרייה ישן, מערכות תחבורת כרייה והיכרות עם מחנה השבויים היפני במלחמת העולם השנייה. הקומה השנייה מציגה את המאפיינים של מתכת הזהב, עם יצירות אמנות עשויות מזהב ולבנת זהב בת 220 קילו, 999.9 טוהר, עבור המבקרים כדי לראות ולגעת (כבד קצת לסחוב משם).

בדרך מג'יופן לים נמצא "מפל הזהב" בו זורמים מים עם טין צהוב ממכרות הזהב הישנים, הנראה כאילו זורם במפל זהב.
 
אם ממשיכים הלאה לים, מגיעים ל"מפרץ ייו-יאנג" או "מפרץ שני הצבעים". המים היורדים מהמפל והמכרות מכילים סחופת עכורה וחומצית שאינה מתערבבת במי המפרץ הכחולים. דבר זה יוצר קו הפרדה ברור בין שני צבעי מים. זהו אינו זיהום מים אלא מינרלים שאינם נסחפים בקלות אך גם אינם שוקעים בקלות.

מזרחית ממפרץ שני הצבעים, על חוף הים, ישנה בקו החוף תופעת בלייה יפה של אבני משקע, בתצורות מוזרות וצבעים יפים. החמצון של עפרות ברזל באבן מעניק לסלעים דפוס פסים יפה. תצורות האבן הללו נקראות "נאנייה" (Nanya Rock Formations) בין הסלעים ישנם מספר סלעים גדולים ומיוחדים, בהם ניתן לראות ששכבות המינרלים ששקעו ביצירת הסלע, הן לא רק בעלות צבעים שונים אלא גם קושיות שונה, דבר המשפיע על השחיקה ולכן על צורת הסלע.


תצורות בליית סלע נאנייה

טאמסוי (Tamsui) הרחוב העתיק ומזח הדייגים

טאמסוי, שמשמעות שמה "מים טריים", היא עיירה קטנה בפי נהר דאנשוי, הנהר הגדול ביותר בצפון טאיוואן הפונה לסין, שנמצא מצפונה של טאיפיי. העיירה המשקיפה על הר הגעש גוואן-יין (Guanyinshan), הייתה מרכז המסחר בצפון טאיוואן במאה ה-19. היא נשלטה על ידי הספרדים וההולנדים במאה ה-17 כשהיו אלה אדוני הים של אסיה. המקום ננטש ופרט למבצר סאן דומינגו הספרדי שנהרס ועל חורבותיו נבנה מבצר אנתוניו ההולנדי, אין הרבה זכר לשהייתם שנמחקה בכמאתיים שנות שלטונה של צ'ינג במקום. בעקבות חוזה נאנקינג בסיום מלחמת האופיום הראשונה החלו ספינות אירופיות לפקוד את נמל העיר ומשנות ה-60 של המאה ה-19 הוקמו קונסוליה בריטית ומרכזי סחר של ארצות רבות ובהדרגה תפסה העיירה מקום חשוב בכלכלת האי, כשבשנת 1888 עברו דרכה 75% מכלל הסחר של האי, ובדלת זו הגיעה גם השפעה תרבותית מערבית. העיר שקעה עם סתימת פי הנהר בסחופת, אך שבה לעניינים עם פיתוח התיירות לעיר קסומה זו כשקושרה לטאיפיי ברכבת התחתית.
 
העיר מתגאה באטרקציות היסטוריות, והיא מיקום פופולרי לצפייה בשקיעה. בשל קרבתה לעיר טאיפיי, טאמסוי הפכה ליעד מועדף לתושבי עיר לצאת לטיול וליהנות מכוס קפה לאורך הנהר. בשנים האחרונות, טאמסוי קיבלה אנרגיה חדשה לעיר דרך המטבח ברחוב ההיסטורי שלה, שביל האופניים בחוף הזהב ונתיב המים הכחולים. בסופי שבוע ובחגים, תיירים גודשים את המקום בהנאה מהאוירה, פירות הים, המסעדות ומהשקיעה היפה. בקצה מזח הדייגים נמצא גשר האוהבים שנחנך ב-2003, המואר יפה בלילה, ומעל המזח ישנו מגדל האוהבים שתמורת 190 דו"ט ניתן לעלות למרפסת תצפית המטפסת מעלה ומסתובבת לאט סביב צירה.


גשר האוהבים במזח הדייגים של טאמסוי

ג'ורג' לסלי מק'קאי (1844-1901) היה מסיונר פרסביטרי קנדי, שהגיע בסוף דצמבר 1871 לטאיוואן, וב 9/3/1872 לטאמסוי, ואת שארית חייו בילה במקום. הוא הביא למקומיים האבוריג'נים השכלה, רפואה ואת הנצרות, כחבילה אחת. מהתחלה הוא מיעט בקשר עם הקהילה האירופית הקטנה שבמקום, והעדיף את חברת המקומיים. הוא היה נודד עם עוזריו, מטיף ועוקר שיניים. בעיות שיניים וטיפול אכזרי בהן היו נהוגים, ומק'קאי שלא הייתה לו הכשרה בנושא, האמין שיוכל לעקור שיניים בצורה הומנית יותר. לטענתו בשלושים שנה עקר 40 אלף שיניים והמיר מאות אנשים. כדי להמיר גם נשים הוא עשה צעד נועז שזיעזע את סביבתו, ונישא לסינית מקומית. התקופה הוויקטוריאנית הדגישה הפרדה גזעית ונישואים בין-גזעיים נחשבו טאבו, ולמרות זאת, הוא עשה זאת ונישואיו היו כנראה מוצלחים ובעזרתם גם משך נשים לשמוע את דרשותיו. הוא לא היה אהוד על ידי המקומיים הסינים וחשוד גם על ידי היפנים, ובמיוחד לא אהוד על ידי המערביים שראו בו מתבולל עם מקומית ואגומאניאק. הוא המשיך בעבודתו גם לאחר העברת פורמוזה לרשות יפן והיה בקשר טוב עם משפחת המושל השלישי – הגנרל נוגי.

ההערצה אל האיש ופועלו באה לידי ביטוי בפסל בטיילת, המתאר את מק'קאי מגיע לחוף בסירה קטנה ותנ"ך בידו. פסל גדול יש גם בכיכר לייד הכנסייה שלו, הכנסייה שעדיין קיימת ובית החולים פרטי מהגדולים במדינה, נוסד לזכרו והחליף את בית החולים שהקים מק'קאי. הוא תרם רבות בהבנה אנטרופולוגית של טאיוואן. זכרו חשוב גם למקומיים וסיפורו המשולב בסיפור האי עומד כחלק חשוב מנגד להיסטוריוגרפיות והנרטיבים ההיסטוריים שהתקבלו מיפן ומסין. יש משפחות רבות בטאיוואן ששם משפחתם הוא "קאי", בשל המרת אחד מאבותיהם על ידי מק'קאי.

אל טאמסוי קל להגיע בקו הרכבת התחתית 2 האדום. התחנה הסופית היא בתחילת הטיילת שעל חוף הים או רחוב השוק המקביל. כדי להגיע לגשר האוהבים יש לקחת אוטובוס מקומי מתחנת התחתית, שעושה את חמשת הקילומטר בכעשרים דקות.


פסל רחוב של מק'קאי מגיע לטאמסוי

סאן-ש'יה (Sanxia)

שם העיירה המקורי, סאן-ג'יאו-יונג (Sānjiǎoyǒng), משמעו "שלושת הנהרות" בשל היותה נקודת מפגש של שלושה נהרות, ולכן נקרא בתקופה היפנית סאן-קיו (שלושת הערוצים). רחוב Minquan הישן הוא רחוב עסקי באורך של כמאתיים מטר, שנבנה בתקופת השלטון היפני, והוא דוגמא שהשתמרה היטב של ארכיטקטורה קולוניאלית יפנית. המסדרונות המקומרים האדומים, קירות הבלוקים העבים ומבנים בסגנון הבארוק, הם המייצגים את תקופת הקולוניאליזם היפני, בעוד שהגילופים השונים העדינים בצדדים החיצוניים של הבניינים, כגון דפוסים סיניים מסורתיים, דמויות של בעלי חיים ודפוסים זרים, מראים את תפארת העבר. הטיח על הבניינים מודבק בתערובת של דייסת אורז וכונכיות כתושות. הרחוב כולל חנויות לממכר אמנות, קרמיקה, ומאכלים מקומיים מיוחדים. מכסי הביוב ברחוב, אף הם מעשה אומנות. הם יוצרו בבית יציקה מקומי ומשלבים פרקטיקה עם יופי אומנותי. מרבית החנויות ברחוב נפתחות אחרי השעה 10:30.


מבנים ברחוב העתיק בסאנש'יה

בקצה הרחוב העתיק, בהמשך לגשר על הנהרות, יש מקדש דאואיסטי בשם זושי (Qīngshuǐ Zǔshī) שנבנה ב-1769, ושופץ בשנות ה-40. מקדש זה הוא המגולף ביותר בטאיוואן. גילופי 126 העמודים, התקרות והחלונות, בסגנון מעניין ותלת-ממדי, הם מהיפים שיש. במקדש זה ביום השישי בחודש הירחי הראשון (סביב פברואר), יום הולדתה של האלה זושי, עורכים את "תחרות החזיר השמן", בה מביאים החקלאים את החזיר השמן ביותר, והזוכה בתחרות מקריב את החזיר לאלה זושי – דבר שנתקל בהתנגדות פעילי זכויות החיות. העיירה נמצאת בניו-טאיפיי, כ-30 ק"מ דרום מערבית ממרכז טאיפיי. אין רכבת לשם וההגעה מהעיירה יינגקו (יינג-גה) במונית או באוטובוס מקומי מתחנת התחתית Yongning בסוף קו הרכבת התחתית 5 הכחול.


תבליט קיר במקדש זושי

עיירת הקרמיקה יינגקו (Yingko)

סמוך לעיירה סאן-ש'יה, נמצאת עיירה זו, שנקראת גם יינג-גה (Yīnggē), בה ישנם 800 עסקים של קרמיקה וכדרות, וכן מוזיאון קרמיקה. למקום בו נמצאת העיירה הגיעו מהגרים מסין בשנת 1805 ומצאו אותו מתאים לתעשייה – בעיקר קרמיקה. היפנים פיתחו את המקום לייצור אביזרים לצרכיהם והוא התפתח, עד שבשנות השבעים היה אתר הייצור השלישי בעולם למוצרי קרמיקה, עד שסין החלה לפתח את התעשייה שלה. ברחוב הראשי שאינו עתיק, אך רוצף במרצפות ונמתחו פניו, וכן ברחובות הסמוכים, ישנן מאות חנויות של מוצרי קרמיקה שחלקם כלי אוכל שימושיים, כדי נוי, מזרקות ביתיות וכדומה, וחלקם יצירות אומנות.


כלי קרמיקה בחנות בעיירה יינג-גה

ליד הרחוב, לגדת נהר דהן (Dahan) נבנה בהשקעה של מאה מיליון דו"ט "פארק הקרמיקה יינג-גה" (Yingge Ceramics Riverside Park) בו יש מדשאות וכלי קרמיקה גדולים מהחיים. הכניסה לפארק חינם. שם המקום, יינגקו, שמשמעו "ציפור שיר", נובע מסלע באזור שצורתו דומה לנשר. הגעה לעיר ברכבת מקומית מהתחנה המרכזית של טאיפיי דרום לתחנת Yingge.


פארק הקרמיקה יינג-גה, עם כלי אוכל גדולים מהחיים

 

כתבות נוספות על טאיפיי וסביבתה:

הרובע המרכזי של טאיפיי – מורשת סינית ויפנית
טאיפיי המונומנטלית – בנייתה של מורשת
אתרים תיירותיים נוספים בטאיפיי
אתרי טבע ותרבות בסביבות טאיפיי