יובל נעמן - לראות את העולם בדרך אחרת...
מעברים הם בדרך כלל הדרגתיים, כך חשבתי, ובדרך המשי רציתי לראות מעבר הדרגתי בין מערב למזרח שלא כבטיסה המחברת עולמות של שפות מנהגים פרצופים טעמים וריחות חשבתי שאמצא את המעבר ההדרגתי וטעיתי בענק. דווקא דרכי ועורקי מסחר הן הבבל של התרבויות ואם חשבתי שקירגיזיה היא החוליה המקשרת בין אוזבקיה הטורקית, טג'יקיה הפרסית, קזחיה הרוסית ושאריות הזרע של הכובשים המונגוליים, הרי שהכניסה לשינג'יאן הסינית החזירה אותי עמוק לתת-היבשת הטורקית. אותם פרצופים מזרח-תיכוניים שחומים, אותו סלאם-עליכום, אותו קבאב ופלאו ואותו כתיב ערבי. דרכי הסחר שהיו צינור של העברת אמונות ודעות יחד עם סחורות גם גרמו לנדידת טעמים וריחות ונהגים ועמים בין אזורים מרוחקים.


חומות העיר חיווה

חיווה, 2,500 שנות הסטוריה בעיר חדשה להפליא, על סעיפה הצפוני של דרך המשי.   עיר בנווה המדבר אורגאנש על אפיקו המתייבש במהירות של נהר האמו-דריה, עיר מבצר ששלטה על אזור מדבר נרחב. במאה ה-19 כשהאמירות שלה הייתה שנייה רק לבוכרה, היתה איימת המבקרים שאיתרע מזלם להזדמן למקום הקסום והארור הזה, כשחלקם הקטן זכה לכבוד מלכים בעיר המלכותית המפוארת בינות חומות אבן נשגבות, כשאחרים מצאו עצמם מעופפים כמו ציפורי העפרוני ממרומי המינרטים או מאותן חומות עצמן. עיר מדבר זעירה, כמעט נטושה כעת, במיוחד בלילות בהירי השמיים כשפרט למעט תיירים כמותי, כמעט אין עובר בסמטאות אבן החול הצרות. ואפילו הגמל שעומד במרכז העיר ומתפלל לתייר שירצה להצטלם איתו שואל עצמו: "למה אני? למה כאן?" 

 
למה אני כאן?


צבעים ומראות מחיווה

מחיווה לבוכרה האוטובוס ממשיך דרכו לאורך האמו-דריה, מהלך 470 ק"מ שאינם מתייחסים במיוחד לקו הגבול הטפשי ששורטט בין טורקמניסטן לאוזבקיסטן, כשהאוטובוס חוצה את הגבול מדי פעם בדרך המאובקת של המדבר החם קיזליקום, עד הגיעו לעיר הזהובה של בוכרה או כפי שהמקומיים מזהים אותה" בוקסורו".
בוכרה עבורי היא הצגה שראיתי בילדותי בגיל עשר אודות משהו ערטילאי מעולמות קסומים אחרים. הייתה זו ההצגה מוסיקלית אודות נסאר-א-דין החכם הבוכרי. לא זוכר הרבה מאותה שעה מוסיקלית פרט לתלבושות ססגוניות ומוזיקה מסתלסלת, אבל ההגעה למקום המקורי, והתלבושות של המקומיות שכאילו לקחו את אותן התחפושות מההצגה, החזירה אותי במנהרת הזמן לאותו הערב בילדותי בו חוויתי את בוכרה לראשונה.
יושב במלוני שבין היאביי-האוס, שהיא ברכת מרכז העיר הרבועה מוקפת עצי התות עתיקי השנים שנתנו את פרותיהם המתוקים עוד לאנשי ימי הביניים לפני 600 שנה ובין בית הכנסת היהודי שעכשיו כמעט נטוש ושומר עליו מוסלמי, ובעודי קורא את ספרו של צור שיזף המספר שלפני 14 שנה היו בעיר 6,000 יהודים בקהילה פורחת ותוססת, וכיום כל שנותר הוא מצבה תיירותית, מי יודע? אולי בתי הכנסת של גוש קטיף יהיו מצבות הנשמרות על ידי מוסלמים גם הם? (נכתב לפני ההתנתקות).


בעיר בוכרה היפה

בוכרה

כשסבי עדיין מכר מלח בערבות רוסיה האירופית, בקצה האחר של רוסיה עדיין החזיקו בתי כלא זעירים עקב השימוש בשיטה החסכונית של השלכת אסירים בתום עשרת ימי מאסר מבתי הכלא, ורצוי מגובה רב ככל הניתן. נשים נואפות או שהואשמו בכך, נארזו בשק בו ישנם שני חתולי פרא רעבים, ונקברו בעודן בחיים בבור, ממנו פרחה נשמתן באיטיות אלא אם אחד מבני משפחותיהן חס עליהן והרג אותן במכת נבוט כבד על ראשן. אחרים פשוט קוצרו בראש על פי סיסמתו הידועה של שמוליק רוזן האגדי – "קפד ראשו".. אכזריות זו בערי מרכז אסיה הופסקה על ידי אנשי לנין ויורשו "התליין הגרוזיני הנאור" סטאלין. בוכרה עצמה, שבמהלך 2,500 שנה נמחקה לא אחת, הפכה לבסוף לעוד עיר שדה סובייטית בה ניכר מעט מתפארת העבר. זוהי עיר סובייטית מנומנמת עם מונומנטים דתיים רבים המשמשים ברובם חנויות מזכרות, ורק פסלו המגוחך של גיבור העיר "נאסר-א-דין חוג'ה" הרוכב על חמורו ומגחך, כשהוא ניצב פונה לברכת העיר והמרכז התרבותי והמסחרי סביב הליאבי-האוס – שכמו משמע שמה בטאג'יקית עתיקה היא כיכר ובה ברכה המשמשת מיזוג אויר ליוצאים לבלות, כשבעברה המפואר הייתה אורחן למבקרים ומרכז דתי מוקף מאדרסות ללימודי הדת. ה"מאדרסות" הפכו ל"מאסחרות", ורק הניקיון המופתי בסמטאות הבוץ מסגיר את חיי הפחד ששררו במהלך הניסוי בן 70 השנה שנערך במאה האחרונה ברוסיה.


 צבעים ומראות מבוכרה

 

שחריסבאז – סמלים לאומיים בהתהוות

כל עם צריך סמלים לאומיים, ולמי באמת חשוב שהרצל ממש שנא את ביקוריו בישראל? ושסמטנה לא ממש נידב את יצירתו "המולדבה" לנפתלי צבי למילותיו הבנאליות שכותרתן "התקווה"? עם קם כשמתאחדים מורשת אבות, תרבות ושפה, עם חבל ארץ, וגם אם מזייפים קצת כדי ליצור עם, זה לא ממש נורא. לפעמים צריך לשכתב פרקים שלמים של היסטוריה ורבות הרודנויות שעשו ועושות זאת. באוזבקיסטן במקומות בהם ניצב וודאי פסלו של לנין בעבר, היו צריכים תחליף הולם, ומה יותר פשוט מלהחליף את הפסל וסמל האומה מלנין, לשודד הבקר והרוצח הגדול ביותר שקם באזור מרכז אסיה כולה, ושאפילו לא היה אוזבקי? וכך הפך טימור-לאנג, לסמל באוזבקיסטן. עיר הולדתו שחריסבאז הפכה לאתר מכובד, וסמרקנד הפכה לבירתו, עיר שאנשים כמותו היו הורסים ברגע , כמו שעשה לפניו המודל שלו ממונגוליה – ג'ינגס-חאן, אליו ניסה לקשור עצמו בהיסטוריה משוכתבת. אותה מרקאנדה שנבנתה במשך מאות שנה והפכה לעירו של טימור-לאנג "הברזל הצולע" במקום להיהפך לעירו של נכדו המשכיל וההומאני יותר אולגבק, שהיה מדען, חוקר ומקדם תרביות ושגם הוא בנה רבות את העיר.
 

ה"מאינה ההודית" של התיירות

המאינה ההודית הוא ציפור זרזיר חכמה וחזקה, יש האומרים שיכולה אף ללמוד לדבר שפת אדם. בספרו של צור שיזף "דרך המשי"המתארת סיור משנת 1991, מוזכרים דוכיפת ושרקרק לאורך דרכי המשי האוזבקיות. כן, לאורך דרכי הכותנה הארוכות של אוזבקיסטן עדיין שרקרקים מופיעים בשריקה חדה לעיתים, במלבוש נוצותיהן ההדורות והבוהקות, אבל בערים מחוץ למעט יוני בר ומעט דרורים כל שניתן לראות היא המאינה השולטת בכנף ברזל בשמי וברחובות העיר. לפני מספר שנים כמה עובדים מהצפארי בתל אביב מצאו לנכון לשחרר לחופשי מספר ציפורי מאינה הודית ששהו בצפיפות יתר בכלוביהם, ויצרו תגובת שרשרת בלתי נשלטת שעוד עשרות שנים ייכתב עליה בספרי לימוד. בקרוב כשציפורי ארצנו יחלו להעלם אחת אחת, והמאינה ההודית תשתלט על חיינו בגרשה את החוחית הצבעונית, את הירגזי, אדום החזה, הדוכיפת ושאר הציפורים שהיו ועדיין חלק מנוף ארצנו, ניזכר שטעות קטנה של אנשים הרסה נוף וחלק מחיינו, וציפורי השיר הצנועות ייעלמו לעד ונישאר עם המאינה ההודית והדררה והפולשים הזרים החזקים יותר. אותו הדבר יכול וגם יקרה עם התיירות במדינות מתפתחות שפתחו שעריהן לעולם הרחב, ועם הכסף הזר היגיעה גם השפעה הרסנית. דבר זה עדיין לא קרה באוזבקיסטן וקירגיסטן, או שמא החל כבר? אלו עדיין מדינות של שמורת טבע תרבותית של אדיבות ונדיבות. לאחר ביקור במדינות כמו תאילנד בהן ראיתי מה עשתה המאינה האנושית של התיירות ומה עדיין עושה למדינות ולתושביהן. רק מאמין ומקווה שקללת המאינה ההודית של התיירות לא תחול גם על אוזבקיסטן וקירגיסטן ותושביהן.


צבעים ומראות מסמרקנד

קאשגריה

"קצה הסקאלה ומרכז העניינים" הכריזה על עצמה תחנת רדיו ישראלית. המון קצוות יש בכדור עגול, ופעמים רבות הייתי בקצה העולם, במקום ממנו לא מובילה דרך לשום מקום. מקומות כמו העיר הזהובה ג'יי-סאלמר במדבר ראג'סטן ההודי, ממנו מוליכה רק דרך גמלים אל השקיעה במערב, ארץ האש או קי-ווסט, או אפילו קצה האצבע של קפריסין בה ראיתי פעם איכר הולך מזרחה מלווה את הפרה שלו כשמשני צדדיו ים ובשפיץ לא יכולה הפרה אף להסתובב. אבל קאשי, קאשגר, הוא קצה העולם ובאותה נשימה מרכזו. לכאן מגיעות כל הדרכים. זהו הציר בו נפגשות כל הדרכים של נתיבי המשי, הסמים, הבשמים והתרבויות. לכאן מגיעות דרכי המעקף הסבות סביב מדבר המוות ממנו אין יוצא במזרח. לכאן מגיעה דרך ההרים הגבוהים מלאהסה שבטיבט וממעבר ההרים של הקראקורום המובילות לפקיסטן והודו, לבקטריה ופרס, לקיסריה וקסנדרייה, לרומא ולעירו של קונסטנטין היא איסטנבול. מכאן הדרך היוצאת לערבות הקזאחיות ורוסיה, ומכאן דרך אחד ממעברי ההרים היפים בעולם, ממנו הגעתי, מקירגיסטן, גבול אותו עברתי לאחר מאמצים אדירים ובמחיר גבוה, ביום האחרון בו היה פתוח המעבר לפני קפיאתו ואטימתו משיירות המשאיות של גרוטאות מתכת המגיעות מאסיה הרוסית וחולפות על פני אותן המשאיות בדיוק, העמוסות טקסטיל, העושות דרכיהן מסין היצרנית לשווקים במערב. בצומת זאת סוחרי המערב והמזרח מתרכזים גם כיום, ומחליפים סחורה המגיעה עם תג מחיר ופיסת תרבות, ביוצרה ערב של ריחות צבעים וטעמים, ובליל רעש ומוזיקה עם טקסטורות שונות, וכל זה מגיע לשיא ביטוי בשווקי יום הראשון של העיר. זהו מפגש קוסמופוליטי בו במסעדת השישקבאב והפלאו, ניתן לפגוש פקיסטנים חביבים, קזאחים, טאג'יקים, קירגיזים חובשי מגבעת הלבד הגבוהה, אויגורים וסינים-האנים, בצירוף תיירים מקצוות עולם. בשווקי החיות שורות של כבשים ועיזים רתומות ראש אל ראש, חמורים בהרצה עם עגלותיהם, כשהקונים עושים סיבוב עם בדיקת פניות פתע ועצירות חירום, כמו שעושים גם רוכשי הסוסים המתחרים עם עצמם בהיפודרום מדומה, כשבשולי השוק לוגמים המקומיים מרק ראשי עיזים, אותן עיזים שמוצבות למכירה במרחק יריקה מדוכני האוכל, ויש מהן שימצאו עצמן בדוכני האוכל בשבוע הבא.

 
עסקת מכירת פרה בקירגיזסטן

לקריאה משלימה מהנט:

(*)  דרך המשי - ספרו של צור שיזף.
(*)  דרך המשי - כתבה של גילי חסקין.