יובל נעמן - לראות את העולם בדרך אחרת...
'מאהר-און-ניסה' פרסיה הייתה, בת ל'מירזה ג'ייאס-באג' ואשתו העניים המרודים. לא תמיד היה זה מצבם. סבה היה פרסי גאה בעמדה בכירה בחצר מלך פרס, וזכה להיות נוכח בביקורו ארוך השנים של המלך ההודי, המוגול השני 'הומאיון' שניגף בהודו וברח לפרס להתארח אצל המלך. רבות דיברו בבית על חבל הארץ ההודי הרחוק. 
 
כשמת הסב נותרה המשפחה עם כבוד רב וללא פרנסה, אי שם בנאת המדבר 'יאזד' שבמרכז פרס. בצר לה החליטה המשפחה להצטרף לשיירה של סוחר ידוע העושה דרכו להודו הרחוקה, עליה שמע ג'אייס-באג כה רבות מאביו.   הנדודים בשיירת המדבר עם שלושת ילדיו ואשתו ההרה היו קשים מנשוא.  רוחות מדבר ברכו אותם בנושפן חול חד ומסמא לפניהם ולו גם בשעות התפילה דרום-מערבה, סולחת להם רק בשעת תפילת אל-פאג'ר הקצרה בטרם זריחת החמה היוקדת. בעודם בקצווי פרס הותקפה השיירה בידי שודדי דרכים, שחסו על חייהם אבל הותירו את משפחתו של ג'ייאס-באג חסרי כלום פרט לשתי פרדות עיקשות שעמסו את בני המשפחה בתורות על גביהן עד ל'קנדאהור' האפגאנית. קנדאהור הייתה מרכז עוצמה שהבעלות עליו עברה משליט לשליט, מהשולטן 'מחמוד-אל-גאזני' למונגולים, ואחריהם ל'טימור' המונגולי מאוזבקיסטן, מנינו 'באבור' החלה השושלת הטימורידית (מוגולית) בהודו.
 
הפרסים עוד השתלטו על קנדאהור, אבל כוחותיו של הקיסר הגדול 'אקבר' כבר הגיעו עד כאן, ומכאן נמשכת ארץ המוגולים הגדולים, מלכי הודו. כאן נולדה בחוסר כל 'מאהר-און-ניסה'. המשפחה חסרת הרכוש והעבודה החליטה לנטוש בקנדאהור את המטרד הצרחני הזה, ולהמשיך מסעם אל המוכר מהסיפורים והאגדות, אבל התקשו לבצע את שהחליטו, ולאחר התלבטות ארוכה לקחו את מאהר הזעירה איתם בדרכם לפאטפור-סיקרי (מבצר הניצחון סיקרי) בירת הודו החדשה.   פאטפור הייתה עיר חדשה שאך זה הוקמה, שנבנתה כולה מאבן חול אדומה, מוקפת חומות אבן, יום רכיבה מזרחה מאגרה בירתו הקודמת של אקבר.


שער הניצחון 'בולנד דארווזה' של מסגד יום השישי בפאטפור-סיקרי

אקבר, שחשוך בנים היה, קיבל את ברכתו של השייח הסופי 'סאלים צ'ישטי' שהבטיח לו שלושה בנים זכרים, ובמבנה קברו של השייח, לייד הכפר החצי מדברי סיקרי נולד הבן היורש שלימים יקבל את השם ג'האנגיר. בהחלטה של רגש החליט השליט להעביר את בירתו למקום בו חי היה השייח ונולד בנו הראשון.  סביב קברו של השייך בנה אקבר את מסגד יום השישי רחב הידיים (ג'אמה מסייד). בראשו, מעל גרם מדרגות תלול הציב את 'שער הניצחון' (בולנד דארווזה) הענק בן 54 מטרים כאות לניצחונו וכיבושיו בגוג'ראט בביצות מדבר תאר. על גבי השער חקק בפרסית ציטוט של 'ישו הנוצרי' מהקוראן האומר:
"העולם הוא רק גשר, עבור בו ואל תבנה עליו בית. העולם משכו קצר, נצל זמנך בו בתפילה. הגדולה והעשירה בתכונות היא הצדקה. העולם הוא מראה בה רגע מופיע האושר ונעלם. קרא 'כלום' למה שעינך אינה יכולה לראות"..
או כמו שאמר 'נ נח נחמ נחמן מאומן' שנים רבות אחרי ישו ואחרי בניית השער: "ודע, שהאדם צריך לעבור על גשר צר מאוד מאוד, והכלל והעיקר- שלא יתפחד כלל"  
 
המסגד הקרוי גם 'מסגד דארגה' הוא מסגד עם רחבת ענק שנבנה בהשראת המסגד של מכה, בסגנון מוגולי/פרסי מאבן חול אדומה, מרוצף אבן עם קברים רבים. בעברה המרוחק של רחבת המסגד ניצב ה'דארגה' על שמו קרוי המסגד. זהו קברו המדהים, עשוי השיש הלבן ומכוסה שבכות שיש עדינות, של השייח שברך את הקיסר אקבר. מבנה הקבר משמש גם כיום כמקום עליה לרגל לחשוכות ילדים מהודו כולה.


סבכת שייש בקבר השייח

בקרבת המסגד בנה אקבר את עירו הפנימית בה ארמונות מפוארים לפגישותיו עם חכמי הדתות האחרות איתם היה עורך שיחות פילוסופיות, מקומות למשפט, ארמונות לנשיו הבכירות וביניהן לאשתו הנוצרייה מגואה הפורטוגזית, ארמון רוחות מחומש קומות (פאנץ'-מהאל), ואורווה לפיליו גמליו וסוסיו הרבים.


פאנץ'-מהאל

לכאן הגיעה המשפחה הפרסית, וכאן צלחה דרכו של האב שבשל יכולתו לשמור על האוצר (פרסי או לא פרסי?) הוא קודם מהר עד שזכה להיות ווזיר בחצרו של אקבר. עקב נאמנותו וכישרונו דרך כוכבו והקיסר זיכה אותו בשם: 'איטמד-אוד-דאולה', כלומר 'עמוד הבסיס של המדינה'.   עם הקיסר ופמלייתו, בהיות מאהר בת עשר, נדדה משפחתה לעיר הבירה החדשה 'לאהור', שם העבירה מאהר את נעוריה, בטרם עברו שוב את מאות הקילומטרים לאגרה שהוכרזה כבירה בשנית, שם יכלו לחיות ברווחה ב'לאל-קילה' (המבצר האדום) בסמוך ל'מוטי-מסייד' (מסגד הפנינה) היפה מסוגו בהודו, כשהשמש משתקפת מקירות השיש המרהיבים שלו.


עבודות שייש במבצר האדום באגרה

מאהר עצמה, שזיכרונות נעוריה היפים מלאהור היו, בקשה כבר אז להיקבר שם בבוא יומה. אבל בינתיים הקימה משפחה עם לוחם אמיץ ובעל שאיפות פוליטיות. לאחר מותו של אקבר ניקה את האורוות יורשו ג'האנגיר, ונפטר מבעלי ההשפעה ואנשי שלומו של אביו. ג'האנגיר שנולד בסיקרי ומגיל שנתיים גדל בארמונות פאטפור-סיקרי כשהוא מקבל את מיטב החינוך לו אביו לא זכה, עד צאתו בגיל 12 כגנרל לפקד על צבאות ענק בקרבות בקאבול. אולי הכיר את משפחתה של מאהר ואולי לא, אבל בקיסרות אין סנטימנטים אפילו לאחים. אביה של מאהר נכנע לחולשתו הגדולה והואשם במעילה, אחיה הבכור הואשם בניסיון התנקשות בקיסר וקוצר בראש אחד, ובעלה של מאהר נהרג, אולי נרצח בהוראת הקיסר, בעוד שהיא כאלמנה מצאה עצמה מובאת לאגרה כמשרתת של אלמנתו הבכירה של אקבר, המלך המת.


חומות המבצר האדום באגרה

גלגל טיבו שייסוב, פעם למטה ופעם למעלה, והקיסר בחצרו הייתה משרתת נחותה, גילה את יופייה, תעוזתה וכוחה הרב, ובהיותה בת 34 לקח אותה כאשתו העשרים. במהרה הפכה לאישה המועדפת וצברה כוח בממלכה.   אלפיים שנה לפניה נכתב על פרסיה אחרת:
"וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל-הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, אֶל-בֵּית מַלְכוּתוֹ, בַּחדֶשׁ הָעֲשִׂירִי, הוּא-חדֶשׁ טֵבֵת--בִּשְׁנַת-שֶׁבַע, לְמַלְכוּתוֹ. וַיֶּאֱהַב הַמֶּלֶךְ אֶת-אֶסְתֵּר מִכָּל-הַנָּשִׁים, וַתִּשָּׂא-חֵן וָחֶסֶד לְפָנָיו מִכָּל-הַבְּתוּלוֹת; וַיָּשֶׂם כֶּתֶר-מַלְכוּת בְּראשָׁהּ, וַיַּמְלִיכֶהָ תַּחַת וַשְׁתִּי".  
 
עם נישואיה נקרא שמה 'נור-מהאל' (אור הארמון), ולאחר זמן לא רב שונה שמה ל'נור-ג'האן' (אור העולם) שהוא גם חיבור שמות בעלה 'נור-א-דין' ו-'ג'האן-גיר'.   את עוז רוחה ויכולותיה הגופניות הראתה במסעות הצייד עליהם נאמר שהצליחה להרוג ארבעה טיגריסים בשישה כדורי רובה! מזגה ההפכפך וחכמתה הרבה, ביחד עם חוזקה הפיזי, שנינותה, ואהבתה הרבה לבעלה, בזמן שהוא הפך שתיין ומכור לאופיום, המתעניין פחות ופחות בענייני ממלכתו, הקלו עליה לקבל למעשה את שלטון בממלכה, כשהיא מקדמת את ענייני משפחתה והופכת את אביה לשר האוצר. ג'האנגיר היה נוהג לומר: "את מלכותי מכרתי לאשתי בעבור כוס יין וצלחת מרק.."  
 
כמו אחשוורוש אלפיים שנה לפניו, שעשה משתים בני חצי שנה בבירת החורף שלו בשושן ואת החלטותיו קיבל רק בהיותו מבושם ושיכור, באומרו: "וַיּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר גַּם בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, בְּמִשְׁתֵּה הַיַּיִן--מַה-שְּׁאֵלָתֵךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, וְתִנָּתֵן לָךְ; וּמַה-בַּקָּשָׁתֵךְ עַד-חֲצִי הַמַּלְכוּת, וְתֵעָשׂ". כך גם ג'אהנגיר נתן יד חופשית לאשתו לנהל את הממלכה ואת הממשלה כשהוא משמש חותמת גומי להחלטותיה.


דיוקנה של נור-ג'האן (מאגר תמונות חופשי)

נור הייתה מהפכנית גם בלבוש ויש הטוענים שהיא הייתה זו שהביאה לעולם את לבוש ה'סארי' ההודי בן שני החלקים. המוסלמיות מזוהות עם לבוש ה'לאלוואר-קאמיז' – מכנסיים צרות מעליהם טוניקה ארוכה וצעיף רחב המושלך מהצוואר אחורה או מכסה את ראשן, בעוד שהסארי החל דרכו כפיסת בד סביב המותניים כמו הגברים (לונגי), ורק אחר כך התארך גם לכתף בעוד שחולצת חזייה הצטרפה לה. מכיוון שכך הרי שדברי ימי הסארי קצרים ומהווים מיזוג תרבויות מוסלמית והינדו, ולא שאיפה לבידול חברתי/תרבותי כמו שנהוג ליחס לבגדים.


בגד הסארי ההודי

כשמת אביה בשנת 1622 הקימה בתו מבנה קבר מדהים מסוגו, הראשון בהודו העשוי אבן שיש חיוורת כמעט שקופה למראה, משובצת באבנים יקרות בסגנון 'פיאטרה-דור' האיטלקי הרומא-פלורנצי, וסבכות רשת מגולפות מאבן שיש צחורה. המבנה בצורת קופסת תכשיטים יפה, ניצב על במה מוגבהת, ומסביבו גנים פרסיים שקטים ושלווים. זהו מבנה הקבר הקרוי על שם אביה 'איטמד-אוד-דאולה'. מבנה דומה לזכר בעלה שמת בשנת 1627, בנתה נור-ג'האן בעיר לאהור שבפונג'אב הפקיסטנית של היום.
 


דוגמאות של עבודות פיאטרה-דור מוגהולית


במאבק הירושה צידדה נור-ג'האן בבנה החורג האחד בעוד שאחיה פנה נגדה וצידד באח האחר שהיה נשוי לבתו. הלז הפך לקיסר החדש בקבלו את השם 'שאה-ג'אהן' ובת אחיה של נור-ג'האן, מומטאג'-מהאל, לאשת הקיסר החדש. נור-ג'האן הועברה לכלוב של זהב ליתרת חייה, ועברה לייצור בשמים, תורה שעברה לה מידי אימה. נור המשיכה בחייה עוד 18 שנה, ונקברה בסמוך לבעלה ולאחיה בלאהור.   לא חלפו להן ארבע שנים מהכתרת שאה-ג'האן,  ובשנת 1631 מתה מומטאג', אשתו השנייה והאהובה בסיבוכי לידה במהלך לידתה ה- 14. הבעל הדואב החל מייד בבניית מבנה הקבר שהפך גם לקברו שלו ולמורשת נצחית, הנקראת ה'טאג'-מהאל'.


מבנה הטאג'-מהאל

זהו אתר מורשת תרבות עולמית ברשימת אונסק"ו ואחד משבעת פלאי תבל החדשים, מהיחידים בהם הראוים באמת לתואר! הארכיטקטורה המוגולית מוצאה, כמו מוצא השושלת המוגולית עצמה, בסמרקאנד האוזבקית, לשם הגיעה מהמסגד הגדול של דמשק וממבני בגע'ד העיראקית, והטאג' נחשב לשיא בבנייה בארכיטקטורה זאת. לאורך השנים ניסו רבים וטובים לשים את האצבע על מה נותן לטאג'-מאהל את העוצמה והיופי המיוחדים שלו שהפכו אותו למונומנט האהבה המפורסם בעולם, ועדיין מנסים.


השתקפות מבנה הטאג'-מהאל בברכה

מספרים שהמבנה הושלם רק כעבור 22 שנה ודרש 20,000 איש להשלימו, אבל האמת היא שמתחילת הבניה בשנת 1632, תוך 9 שנים הוא כמעט הושלם, ורק תיקונים ושיפורים אחרונים נותרו לתקופה בה הבירה נדדה לשהא-ג'האנבאד (דלהי העתיקה של היום) בשנת 1648. המבנה הושלם סופית בשנת 1653. האגדות הרומנטיות מספרות שבשנותיו האחרונות של חיי היזם, הוא נכלא על ידי בנו הקיסר אורנגזב במבצר האדום הסמוך ממנו היה בוהה בקבר אשתו האהובה.


נזירים בודהיסטים בטאג'

לפי אגדות אחרות, קטעו לרבים מהאומנים ששקדו על בנייתו את האגודלים ולאדריכל את שתי ידיו, כדי שלא יוכלו לשחזר את יופיו המושלם.. זו כנראה רק אגדה אורבנית, והארכיטקט שככל הנראה היה הממונה על הבניה, היה  הפרסי Ustad Ahmad Lahauri והוא נפטר בגיל 69 בשנת 1649 בעוד שהטאג' הושלם רק ב- 1653.   המבנה עשוי בסימטריה מושלמת כשרק דבר אחד פוגע בה - קברו של הקיסר שאה ג'אהן עצמו, שהוצב שם לאחר מותו. הכניסה היא דרך שער ענק עשוי אבן חול אדומה עליו חקוקים פסוקים מן הקוראן. לעוברים דרכו מתגלה המחזה המרהיב של הטאג' המשתקף בבריכה ושל הגנים הצורניים בסגנון פרסי/מוגולי קלאסי. המבנה עצמו עשוי שיש לבן כמעט שקוף והוא מעוטר באלפי אבנים צבעוניות היוצרות דוגמאות פרחים מקסימים.
 
לזרים שהורגלו במחירי הודו, הכניסה למתחם יקרה מאוד (750 רופי - שווה לכרטיס קולנוע זוגי + פופקורן בארץ), והיא כוללת רכב חשמלי אל וממקום הריכוז למבנה הטאג', כיסוי נעליים ובקבוק מים קטן, וחבל מאוד לוותר עליה. הכניסה עם תיקים אסורה (יש חדר שמירת חפצים בשער), ומעבר למבנה שער הכניסה אסורה הכנסת מצלמת ווידאו (סלולאריים עם צילום ווידאו עדיין לא דורשים הצהרה ולא מוחרמים בכניסה). האתר סגור בימי שישי!