יובל נעמן - לראות את העולם בדרך אחרת...

במאמר הראשון בסדרה זו, קולקטה – עיר של עצב ושל שמחה, נסקרה ההיסטוריה של העיר. במאמר הבא, קולקטה – המיידן וסביבתו נסקרו יעדי התיירות באזור המיידן. מאמר זה ייקח אותנו לאתרי העושר האקסטרווגנטי ולחלקה העני והצפוף אל הצבעוני של העיר.


פסל היוצר צלם אל ברובע הקדרים

ביקור בצפונה של קולקטה דורש התניידות במוניות. העיר הופכת דחוסה, אך חלקי העיר הצפוניים מרתקים ושווים ביקור. אפשר לראות בהם עושר ועוני, פאר ועליבות והמון צבע. בצפון העיר ניתן לראות ולהתנסות באחד מכלי הרכב האייקוניים שכמעט חלפו מהעולם. אלו הריקשות האנושיות. מושב על צמד גלגלים ורתמה, אותה מושך יחפן צנום כשהוא רץ רגלית ונושא את נוסעיו. "ריקשה" היא מילה יפנית, אך מקצוע זה היה נפוץ בערי הודו המישוריות ונעלם, ובמתכונתו כרכב רתום לאדם, קיים רק כאן. העירייה רצתה לחסל את המקצוע הכמעט לא אנושי הזה. הביטול היה מותיר אלפי אנשים ללא מקצוע אחר לתמוך במשפחתם. הפתרון הוא שלא לאשר רישיונות לריקשונרים חדשים ואלה שממשיכים במסורת ימשיכו עד שיגמר הדור הזה. האבסורד הוא שאת מרבית דמי השירות גובים בעלי הריקשות ולא הסוחבים עצמם, כפי שניתן לראות בסרט "עיר של שמחה". ובכל זאת אין לרחם על הריקשונרים, שהרי זו פרנסתם.


מושך ריקשה בשעת מנוחתו

מקדש המראות הג'איני (Pareshnath Jain Temple)

המקדש לכבודו של הטירטנקר (מעביר נהר הידע) ה-23 פארשווה, נבנה על ידי באדרידאס בהאדור-מוקים בשנת 1867. משפחתו של באהדור כמו ג'אינים רבים שדתם המחמירה אוסרת עליהם עבודת האדמה כדי שלא יפגעו ביצור חי, התפרנסה מתכשיטנות. אביו היה הצורף של הנאוואב (מלך) מהעיר לאקנאו וכשממלכת אוואד דעכה היגר לקולקטה, שם בנו היה הצורף של המושל הכללי ואחריו של המשנה למלך. קרבתם לאצולה הפכה את המשפחה לעשירה ביותר. כדי להודות לאלים (וכדי להפגין את עושרו) בנה באהדור את המקדש הזה. אנשי המקום מספרים שלאחר שבהאדור התעשר, הוא קנה לעצמו ולאימו שטח אדמה כדי לבנות ארמון מפואר. האם שהייתה דתיה מאמינה וחיה בצניעות, לא הסכימה, ובקשה במקום זאת שיבנה מקדש. כדי לכבד את אימו תכנן בעצמו ובנה מקדש מפואר שאינו בדיוק תואם לבקשת אימו. זהו למעשה מתחם של גינות ומזרקות ושבילים משובצי קרמיקה, בו ישנם ארבעה מקדשים, אבל המרשים והחשוב הוא המרכזי. כל המתחם מפגין עושר. המקדש המרכזי יש בו שנדליירים שיובאו במיוחד מבלגיה ועיטורים רבים ובמרכז דמותו של פארשווה עם יהלומים וזהב למצחו ואש תמיד שנאמר שלא כבתה מאז חנוכת המקדש ב-1867. כל הקירות עם פיתוחים יפים צבועים זהב, מראות ופיסות קרמיקה. אל המקדש המרכזי נכנסים יחפים (בעייתי בחום הלוהט של קולקטה) ובפנים אסור לצלם. פתוח 6:00-11:00, 15:00-19:00 ללא דמי כניסה, אך נדרש טיפ לשומר.


הגן של מקדש המראות הג'איני

רובע הקדרים (Kumortuli)

רובע קומאר-טאלי, משמעות שמו היא רובע הקדרים. כשהבריטים הקימו את מבצר וויליאם אחרי קרב פלסי 1757, הם הקצו רובעים לבעלי מלאכה שונים ששרתו אותם, כגון רובע עושי היין, הנגרים, עושי השמן הקדרים ועוד. בהגירה הגדולה לעיר נעלמו הריכוזים הללו או איבדו את צביונם, אולם רובע הקדרים אך הלך ופרח. ברובע זה, מעבירים התושבים מאב לבן את סוד ייצור הצלמים מטיט מגדת נהר הוגלי הסמוך, קש ומקלות עץ, ומייצרים צלמים עבור חגיגות. היום ישנה כבר התקדמות לפסלי פיברגלס, אולם מרבית האנשים ברובע עדיין מכדרים בחמר מהנהר.

סופר ידוע מספר על ילדותו בשנת 1944: "באותם ימים, במקום לקנות את האלילים מהשוק בקומאר-טאלי, היו משפחות מזמינות קומאר לביתם להישאר כאורח מספר שבועות לפני פוג'ה, במהלכם הוא פיסל את האליל. האליל בפוג'ה היה ידוע בגודל המרהיב שלו. זה היה אמור להיות מעל עשרה מטר. בכל בוקר הקומאר התחיל את עבודתו, אנחנו כילדים התאספו סביבו ובהינו בהשתאות כשחפן קבוצת קש ומסה עצומה של חומר, ובהדרגה נוצרה באופן מושלם דמות גדולה מהחיים. אז הגיע החלק המעניין ביותר - הציור של העין השלישית של אל. האומן היה יושב במדיטציה לפעמים במשך שעות, ואז פתאום בהינף אחד של מברשת הצבע שלו, עשה זאת".[1]

היום מייצרים אנשי הרובע עשרות אלפי צלמים בכל שנה, ומייצאים אלפי צלמים, בעיקר של האלה דורגא, להודים בכתשעים מדינות ברחבי העולם. למרות זאת הם חיים בכוכים זעירים וצפופים כשלצד חדרי המגורים הזעירים ישנם מחסנים של טיט, קש וחלקי צלמים בתהליכי ייצור שונים. לאורך גדת הנהר בסמוך לרובע הקדרים אפשר לראות גהאטות תפילה ואת שרידי הצלמים שהושלכו לנהר לאחר השימוש בהם בפוג'ות ובחגים, כשהם נמסים ומתפוררים במים ושבים למצבם הראשוני של טיט וקש.
לצפייה במצגת - פיסול אלים בהודו
[1] Gangopadhyay, Sunil. "1944: the year that was". in Calcutta: The Telegraph, 1 Oct. 2006.


ייצור צלמים מקש וטיט ברובע הקדרים

ארמון השיש Marble Palace

הבית נבנה בשנת 1835 על ידי ראג'אנדרה מוליק (Rajendra Mullick), סוחר בנגלי, בן מאומץ שירש הון של משפחה עשירה. הוא הגדיל את הונו ומצא פורקן בבניית גן חיות ואיסוף אקראי של יצירות אמנות מכל הבא ליד. ביתו הוא המקום לצפות בעושר האגדי של סוחרי קולקטה בתקופת היותה בירה. הבית ממשיך להיות מגורים לצאצאיו, פתוח בחינם בין 10:00-16:00 פרט לשני וחמישי, לקבוצות של 10 אנשים, ללא נעליים ומצלמות. הבית הוא בסגנון ניאו-קלאסי, בעוד שהתכנית עם החצרות הפתוחות שלה היא במידה רבה מסורתית בנגלית. בסמוך לחצר, יש מקום פולחן לבני המשפחה. הבניין בן שלוש קומות עם עמודים קורינתיים גבוהים ומרפסות מעוטרות בקישוטים וגגות משופעים, שנבנו בסגנון של פאוויליון סיני עם גן ומדשאות, גן סלעים, אגם וגן חיות קטנות. הבית מכיל כמות גדולה של פיסול מערבי וריהוט ויקטוריאני, ציורים של אמנים אירופיים והודיים וחפצי אמנות אחרים. אובייקטים דקורטיביים כוללים נברשות גדולות, שעונים, רצפת פסיפס, מראות, כדים ופסלים של מלכים ומלכות. יש שם שני ציורים של רובנס: נישואי קתרינה הקדושה ומות הקדושים של סבסטיאן הקדוש. יש גם שני ציורים של ג'ושוע ריינולדס: הרקולס התינוק חונק את הנחש, ו-ונוס וקופידון. האוסף של חפצי אמנות הוא מפואר, אם כי אקראי. דברים באמת יקרים ביחד עם חפצי אומנות מצועצעים בעלי ערך שולי.


חזית ארמון השיש – עושר מסנוור

בית טאגור Jorasanko Thakur Bari

אחד מאנשי העיר היקרים והמפורסמים ביותר הוא רבינדרנט טאגור. הוא גדל כנצר למשפחת מלומדים בנגליים וב-1905 היה לאסייתי הראשון שזכה בפרס נובל לספרות. שיריו תורגמו לכל השפות (ספרי שירה רבים גם לעברית וברמת אביב יש רחוב על שמו). הוא זכה לתואר כבוד בריטי (אותו החזיר לאחר טבח אמריטסר), והיה ידידו של מוהאנדס גנדהי וזה שהדביק לו את הכינוי "מאהטמה" (הנפש הדגולה). כאדם מרשים במראהו וביכולותיו, דמותו מתנוססת גם כיום בפינות רבות של העיר קולקטה. הוא נולד, פעל ומת בעיר.

הבית בו נולד ומת נבנה על ידי סבו במאה ה-18. הוא עכשיו מוזיאון המשמר את האווירה בה גדל טאגור ובילה את מרבית שנותיו הצעירות. במוזיאון מוצגות עבודותיו ואוספו בבית עשירים בנגלי. ההצגה לא מרשימה במיוחד. בבית מוצגים ספרים וציורים. בתוך הבית יש להלך יחפים. אין מיזוג או אוורור ועשוי להיות חם. כמו כן אוטובוס אינו מגיע לקרבת הבית ויש ללכת כמאתיים מטר. הבית, שהפך למוזיאון, נמצא לא הרחק מארמון השיש, וכמותו מציג את החיים והארכיטקטורה של הודים עשירים במאה ה-19.


בית משפחת טאגור בו נולד ומת רבינדרנט טאגור

גשר אאורה ושוק הפרחים

מהמקומות האופייניים ביותר והמסמלים ביותר את קולקטה זהו גשר אאורה שנחשב לעמוס ולצפוף ביותר בעולם, ולא מדובר רק במכוניות. את הגשר עוברים ברגל אלפי אנשים וחיות בכל רגע נתון וזוהי חוויה חד-פעמית להלך על הגשר ולהמשיך עד תחנת הרכבת הענקית והצפופה באותו השם. בדרך ומתחת לגשר ישנו שוק גדול שחלקו הוא משווקי הפרחים המרשימים ביותר של הודו. ניתן לראות בסביבה את אלפי המוניות הצהובות שכאילו חונות בפקק תנועה אחד גדול. זהו גם המקום הפוטוגני ביותר לצילום דמויות ושווקים בקולקטה. גם תחנת הרכבת כמבנה קולוניאלי ענק שווה מבט.


מעגן סירות וברקע גשר אאורה

בית האם (Mother House)

בתיאור העיר קולקטה הוזכרו זוכה פרס נובל רבינדרנט טאגור. זוכה נוספת בפרס נובל לשלום, היא נזירה אלבנית שיותר מכל מזוהה עם קולקטה. זוהי האשה הקטנה גדולה האם תרזה. כבר משחר נעוריה בחרה בנזירות ולפני גיל 20 היגיעה למזרח הודו בשליחות. קולקטה הייתה אז מהמקומות המוזנחים והמסכנים בעולם. היא אמרה שכל העוני, ההזנחה והעזובה שסבבו לה נחרתו בנשמתה ושינו אותה. לטענתה קיבלה מסר מאלוהים ולפיו "עליה לשרת אותו אפילו היא נמצאת במקום העני ביותר". היא אמרה "אני רואה את האלוהים בכל בן אנוש. כאשר אני רוחצת מצורע, אני מרגישה שאני מטפלת באלוהים עצמו והולכת בדרכו. האין זו תחושה נפלאה?" חסד וחמלה, לצד יחסי אנוש וחוש נסתר לפרסום, זיכו אותה בהכרה העולמית אך בזכות זאת זכתה להכרה ותמיכה הולכת וגוברת בביתה, הוותיקן, דבר שסייע לה רבות לעזור עוד ועוד גם במקומות רבים בעולם. אולם למרות ההכרה העולמית, פרסים וכיבודים, היא המשיכה לגור בחדרון עם מיטת יחיד פשוטה ושולחן עם ספסל. המקום בו חיה ומתה וגם נקברה, פתוח לקהל. המקום כולל את חדרה, את קברה ומוזאון קטן המספר את סיפור חייה. זה אינו מקום קדוש אך נדרשת דממה וכבוד לאישה המדהימה הזאת שמוסדותיה ממשיכים לפעול בעיר ובעולם ורוחה ממשיכה להתקדם בדרכה להפוך רשמית לקדושה.
כתובת: Acharya Jagadish Chandra Bose Rd. 54, Taltala


האמא תרזה – אשה קטנה גדולה

 

מאמרים נוספים על קולקטה:

קולקטה – עיר של עצב ושל שמחה
קולקטה – המיידן וסביבתו
• צפון קולקטה – מורשת עושר ועוני