יובל נעמן - לראות את העולם בדרך אחרת...
שבטים תאים נמצאים פרט לתאילנד גם בלאוס (לאי) בסין (דאי), בבורמה (שאן) וכן גם שבטים מוכרים שונים בצפון מזרח הודו, כמו הסינגפו והקאמפטי. הם משמרים את הבודהיזם הטרואדי ואת החגים שבמתכונת שונה במקצת נחוגים ביתרת השבטים התאים בדרום מזרח אסיה. למרות המקור המשותף, הבידוד במשך מאות שנים גרמו להיווצרות מאפיינים ייחודיים המבדלים אותם מאחיהם התאים. הקאמפטי הם תת-שבט של אנשי שאן (Shan) המאכלסים חלקים ממיאנמר. כפרי קאמפטי נמצאים בצפון מיאנמר, במחוז לוהיט ההודי ומעטים גם במזרח דיבאנג ובמחוזות הודו הסמוכים. הערכות משנות התשעים דיברו על כ-70,000 איש, אולם במפקד של שנת 2000 נמנו 13,100 אנשי קאמפטי בלבד – מתוכם 4,235 במיאנמר.


הסטופה של הכפר נאמסאי בסגנון תאי

בתי הקאמפטי בנויים עם רצפה מוגבהת וגג קש גדול. הגג משתפל כל כך נמוך עד שהקירות נסתרים לצופה מהצד. לרצפה משתמשים בקרשים ולא מחצלות, בעוד שהקירות קלועים מפצלי במבוק. בכל בית יש חדר או פינת תפילה. חלק חשוב בחיי הקאמפטי, כמו בשבטים רבים בצפון מזרח הודו, הם מבני הרווקייות לנערים ולנערות, המהווים חלק נכבד בתרבות ובמבנה החברתי של הקאמפטי. בכל כפר יש רווקייות בהן הנערות גרות בחלקן האחד, בעוד שהילדים גרים בחלקה השני. נערה אסור לה לישון בבית הוריה, אלא רק ללכת לביקור לאכול ארוחותיה. בתי הנערות נחשב מקום קדוש, כשהנערות הבכירות אחראיות על הרווקייה שלהן. מרבית הקמאטי הם חקלאים. הדרך שלהם בחקלאות היא שונה משיטות החקלאות הנהוגות אצל שבטים אחרים באזור. שלא כמו השבטים האחרים, הם חורשים במחרשה הנגררת בעזרת שור בודד. הם מגדלים חרדל (קאנולה לשמן), אורז ותפוחי אדמה. אורז הוא מרכיב מזונם העיקרי, אליו נוספים מגוון של ירקות, בשר ודגי נהר. יין אורז לו הם קוראים תואו (Thou), הוא משקה נפוץ. מאכלים טיפוסיים כוללים מרק ירקת, עוגת אורז, אורז גרוס, אורז מבושל בתוך צינור במבוק, אורז מאודה וכו'. בניגוד לבודהיסטים רבים הם אוכלי דגים ובשר, אך כשכניהם ההינדים מתנזרים מבשר בקר.


נערות הקאמפטי בתפילה

מבנה החברה של הקאמפטי מבוסס על מעמדות. לכל אדם יש את המעמד הברור שלו בהיררכיה החברתית. בראש הפירמידה עומד ראש הכפר, ומיד אחריו בעל המעמד החשוב ביותר הוא הכהן הראשי (Bhikhsuk). בעבר, מעמד העבדים היה הנמוך ביותר. הקאמפטי הם בודהיסטים נלהבים מזרם הטראוודה המקובל בבורמה, מקום ממנו באו, אולם הם לא וויתרו על צריכת בשר כמו בודהיסטים רבים אחרים. הטרוואדה הוא אחד מהפלגים של הבודהיזם שנפרד לכתות לאחר מות הבודהא, והוראתו, "דרך הזקנים", כלומר הדרך המסורתית יותר לעבוד את הדרך/דת שאך נוצרה ככתבה ולשונה. השפה הכתובה שלהם דומה לכתב התאי. כתיב זה נקרא ליק-תאי (Lik-Tai) ובו כתובים עיקרי דתם, והם עשירים ביותר בספרות כתובה בשפתם.


בודהא רוכן בפגודת מלך הקאמפטי וצלמי בודהא צבועים בזהב 

 
תרבותם של הקאמפטי עשירה, כפי שניכר מעבודות היד המרהיבות שלהם, להן יש דרישה רבה בשוק ההודי. הם מייצרים חרבות דאו (Dao) להןם יש ביקוש רב באסאם. הדבר המעניין לא פחות, הוא שהכהנים פרט לעבודתם כמפיצי הדת, גם עוסקים ומגלים ידע רב בעבודות יד שונות שהם מייצרים, בעיקר מעץ, עצם ושנהב. נשק הוא חלק חשוב בחייהם ומציג את אווירת יכולתם כלוחמים. כלי הנשק שלהם כוללים דורבנות במבוק מורעלים (Panjis), חץ וקשת, כידון, חרב ומגן. הקאמפטי משתמשים גם בנשק חם הדומה לרובה מוסקט (עם הצתת אבן החלמיש), ואקדחים בצביון מיושן.


ציור של בני הקאמפטי במוזיאון בדלהי 

משמעות השם קאמפטי הוא "ארץ מלאה זהב". Khanp בשפתם הוא זהב, בעוד ש-Ti משמעו מקום. הקאמפטי הם אנשים חרוצים, אמיצים בטבעם. הם חיים במסגרת חיים שבטית בדרום מחוז לוהיט לצד שבטי הקאמלאג, בין גשר פאראשוראם-קונד במזרח לגשר נאמסאיי במערב, ובין נהר לוהיט בצפון למחוז טיראפ בדרום.  

  
נשים נשואות לובשות חצאית ירוקה המורמת לבטן בהיותן בהריון 

חברת הקאמפטי היא מעמדית. לראש הכפר יש את המקום המכובד ביותר, ואחריו באים הכוהנים, שמעמדם עליון על כל המעמדות האחרים. בתחומים רבים מעמד הכהן אף גבוה ממעמד ראש הכפר. לוויה לא יכולה להתבצע לפני התייעצות עם הכהן שצריך להעלות בחזונו את יום הקבורה המאיר פנים ביותר. הכוהנים הם גם מנהלי בית הספר, כל צעיר מבני הקאמפטי עליו לבקר בשיעורים במקדש הכפרי, שם הוא לומד לקרוא ולכתוב את שפת שבטו. לא יכול להיות כפר קאמפטי ללא כהן מקומי. תפקידו לספק צרכים רוחניים ולהנחות את הפסטיבלים הדתיים. הוא מנהל את חיי החברה של הכפר. הכהן מגלח את ראשו ולובש גלימה בצבע ענבר ומחרוזת תפילה לצווארו. המשרה אינה עוברת בירושה. כל אדם יכול להיכנס לתפקיד זה לאחר הכשרה ונהלים ממושכים במהלכם נעשית הודעה לעולם על נדר הפרישות. הכפריים לוקחים על עצמם את אספקת האוכל לכהן.


כהן דת מקומי שמעמדו שני רק לראש הכפר 

תרבות ואומנות:

בני הקאמפטי הם בעלי מלאכה מיומנים. הם עושים עבודות אומנות בעץ, עצם ושנהב. החרב שלהם נקראת FA. הקאמפטי מעדיפים לבוש שיגרתי. הגברים לובשים כיסוי עליון כחול מבד כותנה, חולצה ארוכת שרוולים מכותנה ולונג'י (בד הכרוך סביב המותניים) כהה. נשים לובשות חצאית צבעונית מכותנה או משי, ובהיותן נשואות מכסות את החצאית בבד ירוק שיעלה מעלה בהיותן בהיריון. לבושן העליון כולל חולצה קצרת שרוולים. וצעיף ממשי צבעוני. תכשיטיהן מורכבים מעגילי ענבר ומחרוזות חרוזי אלמוג. אופנת הקאמפטי אימצה סוגים שונים של קשר השער הנתמך בטורבן. המנהיגים לובשים גלימה סינית ממשי. סידור השיער של נשות הקאמפטי, עם ציצית מגדל על הראש, מוסיף ליופיין.


תווי הפנים התאים של הקאמפטי 

מנהגים וסגנון חיים:

הקאמפטי מפורסמים בתפיסת פילי בר ואילופם. הם לא רק משתמשים בפילים למשיכת קורות עץ ביער, כי אם גם לחריש בשדות ולמרוצי פילים ולמסעות ספארי. במהלך מלחמת העולם השנייה לא עזרו ישירות לסינים/אמריקנים אולם סיפקו פילים לצורכי עבודות סלילת דרך סטילוול. הקאמפטי מתפללים לבודהא בגלל שהם מאמינים שהאל מתייחס לבודהא כאל בפני עצמו (כמו שההינדים אימצו את הבודהא כגלגולו התשיעי של וישנו). ובכך למעשה איבדו את הבודהיזם כדרך לחיים והפכו אותו לדת כמו כל דת בה פונים לבודהא ולא לרעיונותיו – דבר שהם רואים כפיתוח מהבודהיזם המקורי. 


פגודת השלום העולמי בצ'ונגקאם 

פסטיבל סאנגקן (Sangken Festival)

יש לקאמפטי מספר פסטיבלים סביב השנה. סאנגקאן (Sangken), או פסטיבל המים, הוא החשוב ביותר. זהו אחיו של פסטיבל סונגקראן (Songkran) התאי. בדיוק כמו בתאילנד, זהו ראש השנה המתקיים ב- 13-15 באפריל בחגורת הקאמפטי במחוז לוהיט. צעירי הכפר עוסקים בהכנות לפסטיבל, ובונים מקדש ארעי(Kyangphra) בו מוצבים צלמי בודהא במהלך החג. במבנה מותקנת מזרקה ממוטות במבוק, המקבלת את מימיה וכוח הסיבוב שלה מגזע חלול המשמש שוקת וניצב מעליה, אליו שופכים החוגגים מים מהנהר. מהמזרקה, מותזים מים סביב, בעזרת כוח הכבידה, שתוך כדי סיבוב זורה מים על הצלמים.


השוקת, הממטרה המאולתרת המשקה בכבידה את צלמי הבודהא 

נשות הקאמפטי, בלבוש חגיגי מסורתי, מכינות עוגדות מתוקות לחלוקה בין החוגגים.
כל הכפר ואורחים מכפרים שכנים, מגיעים ודליים בידיהם, לחלק הכיפי של הפסטיבל. מים מותזים על כל דבר קדוש כולל עצי הבודהי (פיקוס הודי), על ידי נזירים וזקני השבט, דבר המבטיח מזל טוב, בריאות, שלום והרמוניה לשנה הקרובה. הצלמים מוצאים מחוץ למנזר (Vihara / Chong) על ידי הנזיר הראשי, ונערכת להם שטיפה. תהליך שטיפת הצלמים נמשכת, ובאותו הזמן הצעירים משפריצים מים, צבע ובוץ אחד על השני. בערב, הכפריים מגיעים למנזר ומדליקים המוני מנורות אש. ביום שלמחרת, שטיפת הצלמים נמשכת.


שטיפת צלמים במים וסבון 

חלק חשוב בפסטיבל הוא תפילת נשים שעורך הנזיר הראשי, שבמהלכה משתתפות התפילה שופכות מים על ידי הנזיר ומקבלות ברכה. במהלך החג כלו, הקאמפטי משתדלים לעמוד בדרישות לא לעסוק בהריגה, שקר, גניבה, נטילת סמים, כריתת עצים, מעורבות במין לא מוסרי, לקיחת חלק בוויכוחים של אחרים, דבר זה נועד לשימור השלום והאחווה בעולם. בסיום החגיגות הנקבעות על ידי אסטרולוגים, הנזיר עושה שטיפה אחרונה של הצלמים במים ובשמן ארומאטי ומחזיר לקול הלמות תופים ותרועת חצוצרות את הצלמים למנזר. לבסוף נערכת תפילה לשנה החדשה. [בני שבט סינגפו (Singphow) השכן, שגם הם ממוצא תאי, קוראים לאותו החג "צ'אנג-קן" (Chang-Ken) ופרט לטבילת צלמי הבודהא והתזת מים אופים בני השבט עוגות חג העשויות מקמח אורז].


במהלך שטיפת צלמי הבודהא שוטפים גם אחד את השני

הקאמפטי, שהינם בודהיסטים, מבצעים ריקודי הצגה רבים דרכם הם מפתחים סיפורים או אגדות מתארים אירועים היסטוריים ומנחילים כללי התנהגות אתית. אלה הם בדרך כלל הצגות המבוצעות במהלך הפסטיבלים הדתיים כגון Potwah, Sankgen או Khamsang, המהווים את החלק הבידורי של החגיגות. הריקוד נקרא ka ו-ריקוד דרמה נקרא kapung  (קה=ריקוד, פאנג=סיפור) ומשמעותו למעשה סיפור המתואר באמצעות ריקוד. חזרות להצגה/ריקוד מתחילות כחודש. לפני הפסטיבל.  דבר זה יכול להתבצע במנזר או בכל בית הנבחר על ידי המציגים. אדם אמיד-מזמין קבוצת שחקנים, כאשר ההצגה מוצגת בחצר או בשטח פתוח ומתאים ליד ביתו. נשים אינן לוקחות חלק בהצגה. תפקיד הנקבה, אם יש כזה, משוחק על ידי גבר בבגדי אישה.  אחרי הופעה, הלהקה מקבלת שכר של שבעה, ארבעה עשר, עשרים ושמונה או ארבעים ושתיים רופי – או כל סכום המתחלק לשבע.  כסף זה מיועד לרכישת התחפושות או המסכות המשמשים את ההצגה. .את העוֹדֵף אם נותר כזה, מחלקים בין חברי הלהקה.


שטיפת מבנים דתיים בחגיגת הסאנקן.