יובל נעמן - לראות את העולם בדרך אחרת...
כתבה קודמת באתר זה, תיארה את ניו-דלהי: בירת הרפובליקה ההודית. כתבה זו מוקדשת לצפון העיר דלהי והעיר העתיקה.

 

פהאר-גאנג' – שער הכניסה לתיירים

בצפון העיר ניו-דלהי, בגבול בין דלהי החדשה והישנה, מצפון לכיכר קונאוט, נמצאת תחנת הרכבת של ניו-דלהי, וממנה יוצא רחוב השוק פהאר-גאנג', המוכר לתיירים כאזור התרמילאים. הרחוב הראשי של האזור נקרא "מיין-בזאר" ולאורכו, וכן בסמטאות היוצאות ממנו,ניתן למצוא אין-ספור דוכנים, בתי-הארחה (גסטהאוז), מסעדות, סוכנויות טיולים, חלפני כספים וכמובן (איך לא?) את בית חב"ד.
פהאר-גאנג' או מיין-בזאר, אינו ממש מקום תיירותי, ואין בו אטרקציות תיירותיות. זהו מיקרוקוסמוס מנותק של רעש, המולה, צפיפות, חנויות ודוכנים, בו החלו להתמקם תרמילאים. נוצר בליל מוזר של הודים "מתמערבים" עם מערביים זרוקים, לבושי סמרטוטים בסגנון "כמו הודי מדומה", עם ראסטות מודבקות, קעקועי חינה, בדים צבעוניים ושרוואלים מתנפנפים. הגעת התיירים לוותה בהגעת המון סוחרים, המנסים למכור הכל במחירים מופקעים להחריד, בסגנון ההודי הדביק מעט. שסביב ההמולה לא שוקטת, מאגזוזי המוטוריקשות המטרטרים ומעשנים ועד חיות הבית המוצאות ברחוב את מקום מגוריהן וכן את השירותים לצרכיהן, תוך כדי ניסיון לסחוב אוכל מדוכני הרחוב, המוכרים מחטיפים חמים ועד פירות וירקות. זהו מהמקומות אליהם מגיעים המשונים שבמערביים, כמו גם המשונים שבהודים. תמצאו בו את המעוותים וחסרי הגפיים – חלקם עוותו באופן מכוון על ידי משפחות פשע (כפי שניתן לראות בסרט "נער החידות ממומבאי"), כדי לסדר לילדים מקצוע מכניס עבור הפושעים ועתיד קיום מפוקפק לילד. יש גם "באבות" ו"סאדהוס" – אנשים שבאופן מוצהר נוהים אחרי גורלם העתידי ומסדרים לעצמם קארמה טובה יותר, ובינתיים, קל יותר לדאוג לקארמה כשהבטן מלאה והכיסים גם כן...

רבים מהמבקרים מתייחסים לרחוב זה כמקום היחיד בדלהי, ויוצאים ממנה לשמורות תיירים אחרות, ולא ממש מנסים להכיר ולהתחבר אל העיר, בעוד שהעיר מציעה אטרקציות לרוב. כל שנדרש כדי לראות את העיר הוא לקחת מונית או אפילו ריקשה (נהגי ריקשות רבים יציעו אפילו טיול בעיר בחינם, באם תסכימו להיכנס, ולו לרגע, לכמה חנויות מזכרות מהן יקבל נהג הריקשה תלושי דלק שיהפכו את הסיור למשתלם עבורם).

 


 צבעוניות החנויות של המיין בזאר ושל הודו כולה

בניגוד לכל אזור צפון דלהי, העמוס והתזזיתי, מתחם הראג'-גהאט (מדרגות המלכים) הוא מקום שקט ורגוע . זהו מקום בסמוך לנהר היאמונה הקדוש, שמשמש לשרפת גופותיהם של מנהיגי הודו הדגולים. בקרבת זה לזה נמצאים אתרי השריפה של גופות מאהאטמה גנדהי שנרצח ב-1948, ראש ממשלתה הראשון של הודו – ג'וואהרלל נהרו, בתו שהיתה ראש ממשלה במשך שנים רבות – אינדירה גנדהי שנרצחה ב-1984, בנה ראש הממשלה ראג'יב שנרצח אף הוא ואנשים חשובים אחרים. במקום יש מוזיאון קטן המוקדש למוהאנדס (מאהאטמה) גנדהי, בו נמצא האקדח שהרג אותו. כל המכלול הוא פינה של רוגע בטבע ושקט משגעים. הפשטות היא הבולטת לעין, כשכל שיש לזכר האישים הן אבנים רבועות מכוסות פרחים, בלב מדשאה ירוקה. מוקדי שריפת הגופות אינם קברים, אבל ההתייחסות אליהם היא כמו לכל מקום קדוש. הכניסה חפשית בין 6:00-19:00.

 


מקום שרפת הגופה של מוהאנדס גנדהי

דלהי העתיקה – החיים בעיצומם

לאחר שמיצינו את אתרי דלהי החדשה, הגיע הזמן לחלק האחר, והוא דלהי העתיקה או שהא-ג'האנבד, שהיא העיר השביעית שהוקמה באזור דלהי: עיר זו הוקמה על ידי הקיסר המוגהולי החמישי שהא-ג'האן, בעודו בונה את קברה של אשתו בבירה הישנה אגרה, והכוונה כמובן לטאג'-מהאל. האמת היא שהוא החל בבניה ב-1638, אבל כשהסתיימו העבודות לאחר עשור, הוא כבר היה כלוא במבצר האדום באגרה ולא זכה לראות ולהתגורר בארמונות שיזם בדלהי.
המעבר של הבירה מאגרה לדלהי, הצריך בניית עיר ארמונות מוקפת חומה, מאבן חול אדומה, כמו שיש גם באגרה.

הלאל-קילה (Lal Qila, המבצר האדום) של דלהי, הוא מתחם בעל חומות עבות וגבוהות (33 מטר גובהן). מהכניסה משער לאהור, דרך משעול מקורה ומוגן - צ'אטה-צ'וק בזאר (Chatta Chowk Bazzar) - שהפך לשרשרת חנויות, דרכה נכנסים פנימה. עם הכניסה כאילו נפלטים מהמולת העיר ומגיעים לשטח גן, בו מתנוססים ארמונות מצופים שיש לבן ועבודות פיאטרה-דור איטלקיות, מרחצאות וברכות מים, כמו שמי שמשפחתו הגיעה מהמדבר האוזבקי, רואה לנכון להקיף עצמו, כחלק מהרגשת שפע ואושר.
המצודה מסמלת גם את הכמיהה ההודית לחופש, והאמירה שנאמרה בתקופה הבריטית, שיגיע יום ודגל הודו יתנוסס מעל שער לאהור, סוף-סוף הגשימה עצמה, והדגל כמובן מתנוסס עד היום. המבצר סגור ביום שני ופתוח בין 9:30-16:30. עלות הכניסה 150 רופי ועוד 25 רופי למצלמת וידאו. במקום נערכת הופעה אורקולית כל ערב בשעה 18:00 בעלות 80 רופי.
 


הדגל המתנוסס מעל שער לאהור במצודה האדומה של דלהי

מרחבת המצודה הגדולה יוצא אחד מהרחובות המרתקים והעמוסים ביותר בהודו, הוא הצ'אנדני-צ'וק (Chandni Chowk). פעם, במאה ה-17, היה זה רחוב ראשי של אחוזות עשירים. כיום זהו רחוב שוק עמוס לעייפה, בו אלפי חנויות, דוכנים, ריקשות, מכוניות והמון עשן אגזוזים. זהו מהרחובות המייצגים יותר את דלהי העתיקה והודו כולה. כדאי לטייל בריקשה בתוך השוק. הנהגים יודעים מה התייר רוצה לראות.
אין זה אתר ביקור חובה, אבל זו דרך מעניינת להגיע מהמצודה האדומה למסגד יום השישי ג'אמה-מאסג'יד (Jama Masjid). זהו מהמסגדים הגדולים בשטחם בעולם והגדול ביותר בהודו. הוא יכול לאכלס ברחבה שלו 25,000 אלפי מאמינים. הוא נבנה ב- 1644 כפרויקט אחרון של שהא-ג'האן לפני שהודח על ידי בנו אורנגזב. יש בו גרמי מדרגות המובילים לשלושה שערי ענק – כמובן מאבן חול אדומה. בפינותיו 4 מגדלים ויש בו שני צריחים גבוהים מעוטרים בשיש לבן ולבנים אדומות. גברים יכולים לעלות להשקיף ממרומי הצריח הדרומי, ולראות את העיר מגובה 40 מטר. נשים יכולות לעלות רק בליווי גבר. כמו בכל מסגד (וכמו ב"האח הגדול") "יש להתנהג בהתאם!" - מי שיגיע בלבוש לא צנוע, יש בשער הצפוני אפשרות לשכור בד כיסוי רגליים ולאחסן נעליים. המסגד פתוח למבקרים כל יום 7:00-12:00 ו: 13:30-16:30, פרט למועדי תפילות. הכניסה חינם אולם הכנסת מצלמה תעלה לכם 200 רופי. גם על "שמירת נעליים" יהיו שיידרשו כסף.
 


רחבת מסגד יום השישי

יום סיור באולד-דלהי ומזרח העיר:

·         Gurudwara Bangla Sahib – מקדש סיקהי אליו נכנסים בכיסוי ראש ויחפים.
·         Jama Masjid – המסגד הגדול בהודו (נעליים נשארות בכניסה, נשים מקבלות כיסוי רגליים).
·         Chandni Chowk By Riksha to Lahor Gate סיור ריקשה בשוק עד למצודה האדומה.
·         Red Fort מתחם ארמונות ומצודה.
·         Rajghat – מקום שרפת גופות מנהיגי הודו – גן שליו ונעים.
·         Akshardham Temple – מהמקדשים ההינדואים המרהיבים בהודו – אסור להכניס תיקים ותיקי מצלמה פרט לפאוץ' קטן, ואסור להכניס דברי אלקטרוניקה, מצלמות וטלפונים ניידים. יש לוקרים בכניסה אבל עדיף לבוא ללא דברים אלו.

לכתבה נוספת המתארת את דרום העיר:ניו-דלהי: בירת הרפובליקה ההודית