יובל נעמן - לראות את העולם בדרך אחרת...
חיות נדירות רבות ישנן בהודו, רבות מהן נכחדות עקב אכלוס האדם, נדחקות לפינות הבודדות בהן הן לא ניצודות ושטחי המחייה המצומצמים שלהן עדיין קיימים. עקב קצב גידול האוכלוסייה הגבוה ומאמצי השימור הדלים, יש סיכון רב להמשך קיום מינים אלה של חיות הודו הנדירות, שרבים מהם נמצאים, ברמה זו או אחרת, ברשימה האדומה של האיגוד הבינלאומי לשימור הטבע והמשאבים הטבעיים. (IUCN)
לכתבה הראשונה בסדרה


אחת מסיבות העלמות חיי הבר בהודו - ציד בלתי חוקי ומבוקר  

מישמי טאקין

אחד מסיפורי המיתולוגיה היוונית המפורסמים ביותר, מתאר את מסעו של אַייסוֹן וגיבורים מיתולוגיים נוספים, שנקראו ה-אַרגוֹנאוטים (אנשי הספינה אַרגוֹ), מיוון הקדומה, לארץ קוֹלְכיס (גאורגיה  של היום), בחיפוש אחר גיזת-זהב נסתרת וקדושה. על פי המיתולוגיה היוונית, גיזת הזהב הייתה צמרו של האייל האגדי כריסומאלוס. סיפור המסע והרקע לו נקראים בשם גיזת הזהב. יש חוקרים המשוכנעים, שכמו בכל אגדה אפית, היה בסיפור שמץ של אמת, והוא התבסס על חיה נדירה שהגיעה לקווקז ממזרח ההימלאיה. הייתה זו אנטילופה-עיזית מסוג טאקין. תתי-המין מישמי-טאקין וגולדן-טאקין, מוגדרים "על סף הכחדה", בעוד טאקין-סהצ'ואן וטאקין-בהוטאן מוגדרים כ"פגיעים" על פי הרשימה האדומה של IUCN 2007.    


צילום נדיר ביותר של הטאקין ההנכחד  

תיאור כללי: אורך גוף 170-220 ס"מ, גובה 100-130 ס"מ, אורך זנב 15-20 ס"מ, משקל עד 350 ק"ג. הגוף העגלגל דמוית שור, מכוסה בצמר עבות וארוך, בצבע צהוב עד חום. הרגלים הקצרות והאיתנות, מסתימות בפרסות גדולות וקשיחות כפי שמתבקש מתנאי המחיה בהרים. בפרופיל, הפנים קמורות עם גשר אף קשתי בולט. לזכר ולנקבה ישנם קרניים באורך 25-30 ס"מ, מתעקלות אחורה ולמעלה, שהחיבור בניהן עשוי להיות מוגבה מהמצח. הטאקין חי בהימלאיה ובמערב סין, בגבהים 2,000-4,500 מטר. הריון נמשך 7-8 חודשים בסיומן מומלט עגל אחד או במקרים חריגים, תאומים. העגל יונק 9 חודשים ומגיע לבגרות בגיל 2.5 שנים. אורך חיים מקובל מגיע ל- 12-15 שנה. הטאקין רועה מוקדם בבוקר ואחה"צ, אם כי לפעמים הוא פעיל גם במשך היום. הוא נע במשעולים צרים בעשב סבוך. כשהוא מאוים הוא בורח לסבך או ליער הבמבוק שם הוא רובץ ומתחבא כשהוא נצמד בחזקה לקרקע, תוך שימוש בהסוואה הטבעית שלו. קריאת ההזהרה דומה לשיעול, וכאשר אחד מהעדר קורא קריאה זו, כל העדר נס מיד. בחורף הטאקין מתקבץ בקבוצות קטנות ובקיץ הקבוצה מונה אפילו מעל 100 פרטים. זכרים בוגרים לעיתים רועים לבד. מזונו העיקרי עשב, עלים, נבטים ונצרים. הטורף העיקרי של הטאקין הם זאבים ודובים, וכמובן הסיכון הגדול הוא צייד, המתבצע בעיקר בימי הקיץ הרטוב, אז יורדים הטאקינים לנהרות הנמוכים בחיפוש אחר מינרלים מלוחים החסרים במרומי הפסגות.  


מישמי טאקין בצורה הכמעט יחידה בה הוא נראה בהודו    

בנימה אישית: את קרני הטאקין ניתן לראות אצל הציידים הגדולים של בני העידו-מישמי, במחוז דיבאנג, במדינת ארונצ'אל, את הטאקין, פרט לגני החיות העשירים בעולם (סן-דייגו, שיקגו, הלסינקי ופאריס), גם תושבי  אנשי ההרים כמעט ולא זוכים לראות. הטאקין שצולם כאן, נלכד על ידי צייד שהרג את אימו של הטאקין, ומגדל את העגל מאז 2007, כחיית מחמד, באזור מעבר מאודייה, המפריד בין מחוזות דיבאנג התחתון והעליון, במדינת ארונצ'אל שבצפון מזרח הודו.  
 

אייל-חזיר Hog-Deer (Axis porcinus)

קרוב של האייל המנוקד. זהו אייל קטן יחסית, בעל שיער בצבע חום בהיר עד כהה, עם פסים כהים יותר לאורך השדרה. רגליו הקדמיות קצרות מהאחוריות דבר המנמיך את צלליתו. גופו עגלגל וחסון והוא מרכין ראשו בדומה לחזיר ומכאן שמו. הוא מעדיף לזחול מתחת מכשולים במקום לקפוץ מעליהם כמו מרבית האיילים - דמיון נוסף לחזיר. במנוסתו הוא מרים את זנבו ומראה את אחוריו הלבנים - סימן לעדר. הוא תופס מחסה ברגע שרק ימצא כזה. הוא חברותי רק כשהתנאים מאפשרים זאת, ובדרך כלל פחדן.  


אייל חזיר בתלבושת קייץ בהירה של סוף אפריל  

בשעת מנוסה העדר בורח במפוזר ולא בכיוון אחד. בעת גילוי טורף הוא משמיע שריקה או נביחה לאתרעה. גובה כתפיים 60-75 ס"מ, אורך גוף 105-115 ס"מ, אורך זנב 20 ס"מ, משקל 35-55 ק"ג. מרחב מחיה במרעה ובגדות נחלים בהן גדלים שיחים. מעדיף אזורים בהם השיחים אינם גבוהים. חי לבד או בקבוצה קטנה של עד 20 פרטים. מתקיים מעשב ועלים. זהו אייל יום ולילה, בישן וזריז בתנועתו. פניו מחודדות, לזכר יש זוג קרניים, המתפצלות כל אחת לשלושה קצוות, היוצאות כלפי מעלה מגבעה במצח. אורך הקרניים מגיע ל-60 ס"מ. ההיריון נמשך 180 יום כשההזדווגויות נעשות בדרך-כלל בין ספטמבר לדצמבר וצאצאים (1 או 2 עופרים במקרים נדירים), מגיחים בין אפריל למאי. בתחילת דרכם הם מנוקדים בלבן, בהרות שעשויות להיות נראות גם אצל בוגרים בעת הקיץ. ההנקה נמשכת 6 חודשים והם מגיעים לבגרות מינית בגיל 8-12 חודשים. אורך חייהם עד 20 שנה. הזכרים תוקפנים כלפי בני מינם, בשמירה על טריטוריה ונהיים חברותיים כשהאוכלוסייה מצומצמת. הם מסמנים טריטוריה בהפרשה מבלוטות. בתקופת הייחום, הזכרים מתאספים באמצע שטח המרעה הפתוח, רוקעים ברגליהם במפגש עוין. לא נוצר הרמון אלא כל זכר מגן על הנקבה הנבחרת שלו. שלא כמו מיני איילים אחרים, אין לאייל החזיר קריאת ייחום. נקבות בדרך כלל יחידניות, אם כי באזורי מרעה יכולות להתאסף קבוצות של עד 40 נקבות באזור אחד. לרוב נמצאות הנקבות ביחד עם עפריהם. אייל החזיר חי בטבע בעיקר בהודו ובבנגלדש. אייל זה אינו מצוי ברשימת IUCN של מינים בסכנה [*], אולם אודות תתי-מינים אחדים אין מספיק מידע.  


אייל החזיר בתלבושת חורף כהה של ינואר      

אייל ביצות / בארהסיג   Barasingha Swamp Deer

אייל גדול ונדיר, בעל קרניים מסתעפות גדולות. אורך גופו 180 ס"מ, גבה כתפיו 120 ס"מ, אורך זנבו 12-20 ס"מ ומשקלו 170-280 ק"ג. צבע פרוותו בין כתום לחום, כשהזכרים מעט כהים מהנקבות. בקיץ צבעו מעט מבהיר, ועשויות להופיע בהרות עמומות על הגב והצד. יש לו פסים כהים קלושים על גבו, שעשויים להיות שורות של נקודות. הזכר מעוטר בזר קרניים מפואר המתפצל לצרור קצוות, דבר שהביא לו את שמו ההינדי: בארה=תריסר, סיג=קרן. (לזכר יש 6-8 קצוות בכל קרן בסה"כ 12-16 קצוות). הקרניים מגיעות לאורך 100 ס"מ.  


אייל הביצות הנדיר  

דבר ייחודי לאייל זה, הוא שהנקבות מתייחמות רק פעם בשנה. בתקופה זו הזכרים אוספים הרמון של עד 30 נקבות. הם עורכים קרבות בניהם לקביעת מעמד, שמשמעו עדיפות לגישה לנקבה מיוחמת. במהלך הקרבות הם משמיעים קולות שאגה. תקופת הרבייה היא החורף (ספטמבר עד אפריל). היריון נמשך 240-250 יום, הנקה 8 חודשים והעופר מגיע לבגרות מינית בגיל 2-3 שנים. אורך חיים של האייל מגיע עד 20 שנה. זהו אייל פעיל ביום לכל אורכו. הקול הנפוץ בעת אזעקה הוא צרחה/נביחה. נקבות רועות בקבוצה חד או רב מינית בגודל של כעשרים פרטים. אזורי המחיה שלו הם מרעה, מישורי הצפה וסוואנה, בעיקר בצפון הודו. המזון מתבסס על עשב ולעיתים רחוקות עלים. האויבים הטבעיים של צבי הביצות הם חתולים מסוג נמר או טיגריס. צבי הביצות נחשב לחיה בסיכון גבוה ברשימה של IUCN.  


עדר צבאי ביצות  

הצבי הנובח / מונטג'ק   Barking-Deer / Muntjac

זהו הצבי הוותיק ביותר שידוע על קיומו. ממצאים ארכיאולוגים עולה כי הוא הופיע לפני 15-35 מיליון שנה ושרידים שלו נמצאו בצרפת ובגרמניה. כיום, חי המין הזה בדרום מזרח אסיה, מהודו וסרילנקה, ועד סין, טייואן ויפן. הצבי הובא לאנגליה ועכשיו הוא נפוץ באזורים אחדים שם. ככלל, כשהוא חי באזורים טרופיים, אין לו תקופת ייחום ולכן הנקבה ממליטה בכל אחת מעונות השנה, תופעה זו נותרה על כנה גם לאחר המעבר למקומות ממוזגים. לזכרים ישנם קרניים קצרות שיכולות להתחדש, אולם כשהם נלחמים על שטח מחיה, הם מעדיפים לפגוע בעזרת ניביהם העליונים הבולטים במקצת. עובדה מדהימה, ההופכת את המונטג'ק ההודי לנושא מחקר חביב על חוקרים רבים, היא שהם היונקים בעלי מספר הכרומוזומים הקטן ביותר, כשלזכר יש רק 7 כרומוזומים ולנקבה רק 6! (לזבוב פירות יש 8 ולאדם 42)!  


מונטג'ק - הצבי הנובח  

לצבי הנובח יש שיער קצר, רך, חום אפרפר. הוא אוכל-כל: פירות, זרעים, נצרים, ביצי-ציפורים, חיות קטנות ואפילו בשר פגרים. קולו דומה לנביחה, בדרך כלל כהזהרה בזיהוי טורף, דבר שנתן לצבי את כינויו "הנובח". לזכר יש קרניים קטנות המגיעות לאורך 15 ס"מ, הצומחות פעם בשנה מבליטה בגולגולת. זכרים שומרים בקנאות על תחום מחייתם ויכולים להיות פראיים מאד ביחס לגדלם הצנום. הם נלחמים בעזרת קרניהם, ויותר נפוץ, בעזרת שיניהם העליונות, והם יכולים להגן היטב על עצמם אף כנגד מתקפה של כלב. צבעו חום כהה עד ערמוני. ורגליו האחוריות הארוכות יותר, מייחדות אותו ממרבית הצבאים. קרניו קצרות ואורכן מספר סנטימטרים, גובהו 50-75 ס"מ. סביבת המחיה המועדפת עליו היא יער סבוך. זו חית יום, ביישנית, פחדנית ומאד זריזה, הבורחת באבחנה ראשונה של כל סכנה. מעדיפה יחידניות אם כי לפעמים נמצאת בקבוצה קטנה.  היריון נמשך 6 חודשים והנקבה מגיעה לבגרות בגיל 1-2 שנים.  
 
בנימה אישית: את שלושת סוגי הצבאים - צבי החזיר, צבי הביצות והצבי הנובח, ניתן לראות מקרוב בשמורת קאזירנגה במדינת אסאם שבצפון מזרח הודו.  


מיתון, הבקר החצי מבוית של צפון מזרח הודו  

גאור, מיתון (ביזון הודי)   Gaur / Mithun

גאור (שם מדעי: Bos Gaurus) הוא מין פר המצוי בדרום אסיה ודרום מזרח אסיה אך האוכלוסיות הגדולות ביותר שלו מצויות כיום בהודו. הוא גם נקרא סלנדנג (Seladang) או ביזון הודי, למרות ששם זה לא נכון טכנית. הגאור הוא המין הגדול ביותר של בקר בר, גדול אפילו מהתאו האפריקני, תאו המים ההודי והביזון. הצורה המבויתת והחצי מבוייתת של הגאור נקראות גאיאל ומית'ון. הם הכבדים והחזקים ביותר מכל מיני בקר הבר. לזכרים יש גוף שרירי ביותר עם רכס גבי המאפיין אותו ועור מדולדל גדול, שנותנים לו הופעה חזקה במיוחד. הנקבות קטנות יותר, והרכס הגבי והעור המדולדל מפותחים אצלן פחות. גאורים הם חיות ענקיות, הם הפריים היחידים בין חיות הבר, שגובה כתפיהם עובר את שני מטרים. אורכם 250-330 ס"מ, גובה כתפייהם 170-220 ס"מ ומשקלם 700-1,000 ק"ג. צבע הפרווה הקצרה והצפופה הוא חום עד שחור ורגלייהם לבנות. יש לגאור זפק מתחת הסנטר, המתרחב בין הרגלים הקדמיות וגיבנת מודגשת אצל זכרים בוגרים. גם לנקבות יש קרניים, המתעקלות הצידה ולמעלה, לאורך 80 ס"מ, צהובות בבסיסן והופכות לשחורות בקצוותן. תפיחה גבוהה ובהירה על המצח, מקשרת בין הקרניים.  


גאור, צילום מרחוק של הביזון ההודי - הבקר הגדול בעולם  

ייחום נקבת הביזון יכול להתרחש בכל עונה, עם עליה בין דצמבר ליוני. ההיריון נמשך 275 יום ובסופם מומלט עגל אחד ובמקרים נדירים שניים. העגל יונק 7-9 חודשים ומגיע לבגרות בגיל 2-3 שנים ואורך חייהם 30 שנה. זו חיה פעילת יום עם פעילות מוגברת בבוקר ואחה"צ, ומנוחה בשעות החמות. אולם במקומות בהם הוא מופרע על ידי האדם, הגאור הפך פעיל בלילה ובקושי נראה אחרי שעות הבוקר. בתקופה היבשה הוא נוטה להתקהל ולהישאר באזור מצומצם בעמקים, בהם יש מים ועשב. כשמגיע המונסון הוא נעלם בגבעות. בניגוד לחיות גדולות אחרות, למרות הצורך להיות קרוב למים לשתייה, הגואר לא נוטה להתפלש בבוץ. כשהוא נבהל, הוא מסוגל לברוח במהירות מפתיעה לתוך היער.
 
הגואר חי בקבוצות קטנות של עד 40 פרטים, המונהגות בידי זכר בוגר. זכרים אחרים עשויים להימצא לבד. במהלך שיא תקופת הרבייה, זכרים בודדים תרים אחרי נקבות פנויות. לא נערכים קרבות משמעותיים בין הזכרים, כשגודל הגוף הוא הקובע את עדיפות הזכר ושלטונו. הזכרים קוראים קריאות הזמנה הנשמעות למרחק של קילומטרים. הם גם מסוגלים לשרוק, לנחור ולהפיק קולות אזעקה, בנוסף לצליל ה-"מו" המוכר בבני בקר.
 
הגאור בוית בהודו, לעבודה ולבשר, ואז הוא נקרא גאייאל (Gayal). הגאייאל מעט קטן מאחיו גאור הבר. תזונת הגאור כוללת עשב, נצרים ופירות. אויביו הטבעיים הם הנמר והטיגריס. על פי רשימת IUCN מצבו של הגאור (הלא מבוית) נחשב לפגיע. בנימה אישית: את הגאור ניתן לראות בשמורת נאמרי במסינת אסאם, שהיא מהשמורות היחידות בהן מותר לטייל רגלית עם שומר מזויין. המית'ון נראה בצידי הדרכים ובכפרים של שבטי צפון מזרח, במיוחד באזורים ההרריים.  

 
מיתון, בקר הענק החצי מבוית

תאו מים בר אסייתי    Wild Asian Water Buffalo

תאו בר אסייתי, הוא מין בקר בסכנת הכחדה. הוא נמצא בפקיסטן, נפאל, הודו, בהוטן, מיאנמר ותאילנד. זהו מפריס פרסה גדול ממשפחת הפריים ואבי כל התאואים האסייתיים המבויתים. הוא נמצא ברשימה האדומה של IUCN כמין בסכנה אמיתית לקיום, במיוחד בשל זיהום גנטי, הנגרם מרבייה צולבת עם תאו-המים האסייתי המבוית, הרועה בקרבת מקום להימצאותו בשמורות. מעריכים את מספר הפרטים של חיית הבר הזו בכ-4,000, מספר המרמז על המצאות בערך 2,500 בוגרים בלבד, ומעריכים שמספר זה ירד בכ-20% תוך 14 שנה (שני דורות). וכ-50% תוך 21 שנה (3 דורות). תאו המים האסייתי המבוית, למרות שמקורו בתאו הבר, הוא תוצאה של אלפי שנות רביה מבוקרת, ולכן הוא תת-מין שונה. תאו המים האפריקני מעט קטן יותר מהאסייתי, הוא לא קרוב מאד של התאו האסייתי. מוצאו לא ממש ברור, והוא פראי בטבעו וניתן פחות לאילוף וביות מתאו המים האסייתי.


תאו המשכשך במים כיאות לשמו  

תאו מים אסייתי מבוית, משקלו 300-600 ק"ג, בעוד שתאו הבר האסייתי מגיע ל-800 ק"ג לנקבה, ו-1,200 ק"ג לזכר. גובה תאו הבר האסייתי מגיע ל-180 ס"מ בכתפיים ו-290 ס"מ אורכו. תאו הבר האסייתי, מצוי במדינת אסאם, וביערות המונסון למרגלות הרי ההימלאיה, בעיקר בשמורות מאנאס וקאזירנגה (שמורות בהגנת אונסק"ו), הוא גדול יותר מתאו המים המבויית. תאו זה נמצא גם במערב מיאנמר. עם הקמת שמורת הענק Hukaung Valley tiger reserve בשנת 2004 במיאנמר, שמורה הפרוסה על שטח 20,000 קמ"ר (כמו שטחה של ישראל), יש סיכוי לתאו הבר להשתמר. פרט להודו, תאו הבר האסייתי נמצא במספרים זעומים בתאילנד (כ-50 פרטים) ובשמורת Truong Son במשולש הגבולות וייטנאם-קמבודיה-לאוס.  
 
בנימה אישית: את תאו המים כל מבקר בדרום אסיה ותת-היבשת ההודית מכיר. תאו הבר האסייתי אינו שונה במראהו באופן מהותי, אולם ניתן לראות אותו רק בשמורות הגדולות של מדינת אסאם ושאר המקומות שהוזכרו כאן.    


תאו מים בר אסייתי, הנכחד בטבע  

דולפין הגאנגס Ganges River Dolphin (Platanista gangetica gangetica)

דולפין הגאנגס ודולפין ההינדוס (Platanista gangetica minor) הם שני תת-מינים של דולפין מים מתוקים, שחי בבנגלדש, הודו, נפאל ופקיסטן. לאחר השמדה סופית של דולפין היאנגצי בסין, והמשך הימצאותו של דולפין האירוואדי , הולכים ומתמעטים הדולפינים של מים מתוקים באסיה. דולפין הגאנגס נמצא בנהרות הענק גאנגס, בראהמפוטרה ויובליהם, בהודו, נפאל ובנגלדש. הדולפין הזה סווג לראשונה בשנת 1801 על ידי שני חוקרים שונים. משנות ה-70, ועד 1998, הם הוגדרו כמינים שונים, אולם מאז 1998 הגדרתם שונתה לשני תתי מין מאותו המין המכונה הדולפין העיוור או דולפין הנהרות הדרום אסיתי. (בין אגני ניקוז אלו אין ולא היה כל חיבור והם זורמים לימים שונים, כך שההגדרה הייתה תמוהה במקצת עקב חוסר יכולת להגיע מאב קדמון או לערב תכונות גנטיות, ודרשה הסבר). בהתבסס על מבנה גולגולת שונה, אנטומיה והרכב שומן, המדענים החליטו להכיר בשתי האוכלוסיות כמינים שונים בשנות ה-70. בשנת 1998 מסקנות מחקרים אלו בוקרו ושונו להגדרה שהייתה לפני שנות ה-70, בקביעה שהם מאותו המין – לפחות עד שהמדע המולקולארי יוכל לפתור את השאלה הזאת. דולפיני הגאנגס וההינדוס מראיתם זהה. יש להם לוע/אף דק וארוך, שאינו ממשיך את קו הגוף שלהם, כמו כל דולפיני הנהר. השיניים הדקות והמחודדות, בולטות ונראות בשתי הלסתות אפילו כשפיהם סגור. אין להם עדשת עין, דבר ההופך אותם למעשה לעיוורים, אם כי הם עדיין יכולים להבחין בעוצמה ובכיוון העור. במי נהר עכורים אין בכך כל חיסרון הניווט והצייד נעשה ממילא בעזרת אקו-לוקציה (איתור והתמצאות באמצעות החזר של הדי וחתימת קול), שהתפתח אצלם יותר מכל דולפין. גופם הוא בגוון חום ויש להם בליטה משולשת במקום סנפיר הגב. סנפירי השחייה והזנב רזים וגדולים ביחס לגודל הגוף, שהוא בסביבות 200-220 ס"מ לזכר ו: 240-260 ס"מ לנקבה שהיא מעט גדולה יותר מהזכר. הגיל המרבי שנמדד היה 28 שנה לזכר. ייחום ראשון נעשה בהגיע הנקבה לאורך 150 ס"מ. ההיריון נמשך 9-10 חודשים, המלטות מתרחשות בין ינואר למאי והגורים נשארים עם אמם רק מספר חודשים. הדולפין ניזון מסרטנים ודגים, כולל קרפיונים ושפמנונים. הם נצפו בודדים או בקבוצות קטנות והם אינם נוטים לשמור על קשרים הדוקים. הדולפינים הושפעו רבות משימוש האדם בנהר בתת היבשת ההודית. הסתבכות ברשתות דייג גורמות להתמעטותם. דיג של דולפינים עדיין קיים במקרים בודדים כל שנה. הששומן שלהם, כמו גם בשרם, משמשים למשחה להגברת האון ולפיתיון לדיג שפמנונים. הטיית מים להשקיה ולמפעלי תעשייה הורידו את מפלס הנהרות ובכך פגעו במרחב המחייה של הדולפינים והקטינו את מספרם. הפגיעה הקשה ביותר הייתה בניית יותר מ-50 סכרים לאורך הנהרות, שגרמה לבידול בין אוכלוסיות וקיטון במאגר הגנטי. כיום ישנן שלוש קהילות של דולפין הגאנגס, שנחשבות לניתנות לקיום באם יוגנו כהלכה. שני תתי המין - דולפין ההינדוס ודולפין הגאנגס, נמצאים ברשימת המינים בסכנה קיומית של IUCN. הסכנה המיידית לאוכלוסיית הדולפינים הוא ירידת מפלס המים וגלי החול, היוצרים אזורי מחייה מופרדים ומעשית מחלקים את הנהרות למקטעים נפרדים קטנים. דולפין הגאנגס, שחי והתפתח במקום זה, וחי בנהר אלפי שנה, תואר בספרות עתיקה מהספר הקדוש מהאברטה, שם הוא מוזכר כנושא הגאנגס, ועד כתבי הקיסר המוגולי באבור שהזכיר את חשיבותו, וכעת נותרו בעולם פחות מ-2,000 פרטים דבר שהביא להגנתו בחוק משנת 1972. הצעה לפרויקט פיתוח של כור אנרגיה בביצות טאל, לא רק שיגרמו לייבוש שטחי ביצה המוכרים כאתר קינון חשוב לעופות בר, אלא גם יזרימו לנהר וליובליו מים חמים שיכולים לגרום להמתת הדגים בחלק זה של הנהר ולהרוס את שרשרת המזון בו. בנוסף לכך, השלכת האפר העודף, הכולל גם מתכות כבדות ורעילות כמו כספית, קדמיום ועופרת, ומרכיבים רעילים אחרים כמו גופרית, יגרמו להרעלת הגאנגס והשמדת החי בו. במדינת ביהאר, שהיא מהעניות במדינות הודו, הוקמה שמורת Vikramshila Gangetic Dolphin Sanctuary עבור דולפין הגאנגס. למרבה הצער, בשמורה זו נמצאו יותר דולפינים מתים מאשר בכל מקום אחר - אולי בשל האוכלוסייה הדרה במקום ואולי בשל סיבות אחרות. בנימה אישית: את דולפין המים המתוקים ראיתי באמזונס ובמא-קונג. ביאנגדזה הוא הושמד, ואת דולפין הגאנגס גם צוות של הטלוויזיה ההודית שיצא לצלמו לא הצליח לפגוש.
בכל נסיונותי עדין לא זכינו לראות זה את זה - הוא בגלל שהוא עיוור ואני בגלל שלא מצאתי אותו עדיין...  


תאו המים הלא מבויית, הנכחד בטבע  

[*] IUCN (ראשי תיבות של International Union for the Conservation of Nature and Nature Resources), האיגוד הבינלאומי לשימור הטבע ומשאבי הטבע. הוא ארגון בינלאומי המוקדש לשימור משאבי הטבע. הוא מוכר בעיקר בזכות הכנת רשימת המינים בסכנת הכחדה וסיווג אזורים מוגנים. מטרת ה-IUCN היא להשפיע, לעודד ולעזור לקהילות ברחבי העולם לשמר את השלמות והמגוון הביולוגי של הטבע ולהבטיח כי כל שימוש במשאבים טבעיים הוא צודק ובר קיימא מבחינה אקולוגית. אתר הארגון  
 
* בכתבה זו ישנן תמונות נדירות, שכמו התמונות כולן, מוגנות בזכויות יוצרים.  
 

כתבות המשך:

חיות הודו הנדירות א'
עופות המים של דרום הודו