יובל נעמן - לראות את העולם בדרך אחרת...
(הביקור בפורטוגל התאפשר תודות לחברת "חבלי ארץ" המוציאה טיולים למקום זה)

המראה המתקלף של רובע אלפמו העתיק בליסבון, עם הסמטאות הצרות והטיח הנושר, לא הבטיח רבות. רובע זה, ששמו מגיע מ"אל-חמה" הערבית, אזור המרחצאות מהכיבוש המורי, נראה אפל ומוזנח. באחד המרתפים שנראה כמו אורחן עות'מני, נערכה ארוחת הפאדו שלנו. לאחר האוכל וכוס של יין הם הופיעו. זמר הפאדו ומלוויו עם הגיטרה הפורטוגלית והגיטרה הספרדית המלווה. דממה השתררה עד שפצח הזמר בקול הטנור שלו וקרע את אוויר הערב לגזרים. זו הייתה הופעת הפאדו הראשונה בה נוכחתי.


בסמטאות הרובע העתיק אלפמו 

מוזיקת הפאדו מציגה מגוון רחב של רגשות: אהבה, בגידה, צער, מוות, חוסר תקווה, תשוקה ועוד. זוהי מוסיקה של הנשמה. גם ללא הבנת המילים עובר הרגש באופן בלתי-אמצעי אל המאזין, החווה. יש בלחנים ובדרך הצגתם עקבות מורים, צועניים ואיבריים, ויש האומרים אף עקבות של מוסיקה שחורה, מהעבדים בברזיל, כשהדרמה מושגת באינטונציה המודגשת ובהפסקת הנגינה כשהשירה ממשיכה הלאה.


זמרת פאדו, מוסיקת הרגש, עם הפאטוס והצעיף השחור 

אפילו מומחים מוזיקליים לא יכולים להסכים על המקור האמיתי של הפאדו. למרות שהמילה באה מ-fatum הלטיני, כלומר "גורל" במשמעות אי היכולת לשנות את גורלו הקשה של האדם, יש הסבורים שהקינות המתמשכות של הפאדו היא מורשת של הכיבוש המורי. אחרים אומרים שזה התפתח מריקוד אפריקאי בברזיל או מעצב העבדים השחורים בברזיל. על-פי תאוריה אחרת, אופייה המלנכולי של המוזיקה התפתח על ידי יורדי הים הפורטוגלים ששרו על ביתם במהלך היעדרותם הארוכה בים או של נשותיהם שנותרו עגונות בנמל, כשאינן יודעות האם בעליהם ישובו ומתי. בכל מקרה, הפאדו היא מזכרת ומורשת של היות פורטוגל מעצמה ימית חובקת עולם, שספחה תרבויות שונות. לא בכדי, הפאדו הוכר על ידי אונסק"ו כמורשת עולמית לשימור. נימוקי אונסק"ו מסבירים את דעתם על הז'אנר המוסיקלי: "הפאדו הוא ז'אנר המשלב מוסיקה ושירה המבוצע באופן נרחב על ידי קהילות שונות בליסבון. הוא מייצג סינתזה רב-תרבותית פורטוגלית של ריקודים אפרו-ברזילאי מושרים, ז'אנרים מקומיים מסורתיים של שירה וריקודים, מסורות מוסיקליות מאזורים הכפריים של המדינה שספגו גלים רצופים של הגירה פנימית, ודפוסי שיר עירוני קוסמופוליטי של תחילת המאה תשע עשר".


מגדל בלם ממנו נופפו נשות הספנים לאהוביהם היוצאים לים (משמאל), ואנדרטת מגלי תבל (מימין) 

כשהופיע הפאדו בתחילת המאה ה-19 אחרי הרסטורציה ושיבת המלוכה מברזיל, היה הפאדו קצבי ורקדו לצליליו. המקצבים האפריקאים שהגיעו מברזיל הקפיצו את הקהל. שנה אחרי ההפיכה הצבאית, בשנת 1927, יצאו חוקי רגולציה על מקומות בידור, והפאדו, שעד אז היה קצבי ושימש שיר עם לריקודים, עם אלתורים רבים, הפך התמסד ונאסר כמוסיקת ריקודים ובכך הפך למקובע ואיבד את הקצב, ואולי בכך הפך אף לייחודי יותר.

את הפאדו חשפה לעולם הרחב עמליה רודריגז (רוּדְרִיגֶשׁ) שבאמצע המאה ה-20 הציגה את הפאדו בכל רחבי העולם כשהיא סוללת דרך ליורשים רבים שבאו אחריה. המוזיקה של הפאבים האפלוליים של ליסבון הגיעה לאולמות הגדולים בעולם והפכה לסמל תרבות פורטוגלי. ואת הגיטרה הפורטוגלית, בעלת צורת האגס ותרייסר המיתרים לכלי נגינה מוכר ואהוב.


נגן גיטרה פורטוגלית 

ההאיש ששר פאדו בדרך כלל עושה זאת בחליפה שחורה. הוא שר על אהבה, על עירו, מצוקות חיים וביקורת חברתית נוקבת על פוליטיקה ופוליטיקאים. לעתים על מלחמות שוורים ובמיוחד על "Saudade" (געגועים). האישה גם היא שרה בשחור, עם קול עצוב, ולרוב עם צעיף על כתפיה. היא שרה על אהבה ומוות: המוות מאובדן האהבה, האהבה האובדת ומתה...

"באיזה קול אבכה את גורלי העצוב,
שבלהט רב כזה קובר אותי?
מי ייתן וכאבה של האהבה
לא יימשך יותר מזמן חיי שנותר."

("באיזה קול", "Com ue Voz"- עמליה רודריגז)