יובל נעמן - לראות את העולם בדרך אחרת...
ממערב לסין המסורתית של השטחים הפוריים שבין הנהרות הגדולים (יאנגדזה והנהר הצהוב), חיו מאז ומתמיד שבטים רבים באדמות בור קשות מנשוא. חלקם במדבר הארקטי של רמת טיבט. חלקם במדבריות הענק הפנים-יבשתיים שבין "רכס קונלון" ל"הרי השמים" - אותם מדבריות ענק בעלי טמפרטורות קיצוניות. חלקם בערבות המונגוליות בואך סיביר.
 
בחבלי ארץ קשים למחיה אלה, חיים היו תמיד נוודים בני עמים שונים. מרביתם חיו ממרעה וצייד ומיעוטם משירותי מסחר בדרכי המסחר הארוכות, המקשרות בין סין למזרח התיכון ומרכז אסיה, כמו גם הודו ופרס.  האדמה הרעה הזו מעולם לא משכה כובשים בשל עושרה המידי. היו אלה דרכי הסחר והשליטה האסטרטגית בהן, שהיוו את מוקד השאיפות הטריטוריאליות בשטחים אלה.

 
מסעדה בקאשגאר - קצה הדרך ומרכז העולם 

קיסרות המרכז - סין, מעולם לא ראתה עצמה ככובשת או כנכבשת. חבל הארץ שבין שני הנהרות היה בסיס הציוויליזציה הסינית, שלעיתים נפרדה מנהלית ולעיתים אוחדה, לעיתים הייתה תחת כיבוש זר ולעיתים מרכז של אימפריה רחבת ידיים, אבל לראייתה של סין, היא רק אוחדה כשהשתלטה על אזורי הספר ורק נוהלה על ידי אחרים בתקופות חולשתה. למרות שהחומה הסינית הגדולה מגדירה מה שבתוך סין ואת מרחבי הברברים שמצפון לחומה, ובגבולה המערבי מגדירה את קצה סין, הרי שעל פי הראיה הסינית, גם החבלים הטיבטיים (שחלקם בחבל האוטונומי טיבט וחלקם במחוזות סיצ'ואן, גאנסו וצ'יאנגחי), וגם המחוזות המונגוליים (שחלקם במחוז האוטונומי מונגוליה הפנימית וחלקם במונגוליה העצמאית), וגם האזורים בהם חיים שבטים טורקיים – כולם בראיה הסינית חלק מסין מאז ומעולם.


קצה החומה ושיירות על דרך המשי

היו תקופות שאכן הוכפפו אזורי ספר אלה לסין. היו תקופות בהן סין הוכפפה לאזורים אלה. והיו תקופות בהן ניתקו חלקים אלה מסין. דבר לא שינה את הראיה הסינית שסין לא כבשה אותם אלא "שחררה" אותם, כמו שסין לא החליפה מנהיגות בשנת 1949 אלא "השתחררה".

היו תקופות אחְדות ופריחה של הקיסרות הסינית, ששליטתה הייתה רחבה וכללה את אזורי הספר במערב הרחוק, והיו תקופות קמילה או בנייה מחדש, בהן ניתקו אזורי הספר מחיבוק דוב הפנדה של סין.

במאה האחרונה, עם קיצה של הקיסרות, ניתקו מונגוליה וטיבט ולאחריהן תורכיסתאן המזרחית. עם סיום מלחמת האזרחים הסינית והקמת הרפובליקה העממית של סין הקומוניסטית, "איחדה" סין גם את המחוזות הסוררים שהכריזו עצמאות, פרט למונגוליה שבחרה להיות מדינת חסות רוסית באזור החיץ הבין-מעצמתי.


אז מי כאן יותר "אדום"? אויגורית ומאו בקאשגאר

כיום המחוזות המערביים קיבלו אוטונומיה, רק כדי להציפם באזרחים ממוצא ח'אני (סיני), ובמהירות הם מאבדים מהייחודיות הנוודית הרב-אתנית ורב-דתית ששררה בהם במהלך ההיסטוריה.
דרכי הסחר האקזוטיות, עליהן היו ערי שוק, שביניהן נודדות היו שירות גמלים כפולי דבשת, החליפו את צורתן לערים קומוניסטיות כעורות עם בניני קומות מרובי חלונות, ודרכי אבק עליהן מתנהלות שיירות משאיות של גרוטאות פלדה, מוצרי טקסטיל ופלסטיק, כמו גם צינורות דלק שמזרימים את סם-החיים, בחבל טבור, אל סין המתועשת שבמזרח.

את מרבית אוצרות אומנות הפיסול, ציורי המערות וכתבי הדת, גנבו השודדים האירופיים והסינים והשמידו משמרות המהפכה האדומים. את הייחוד הרב-אתני כלאו באוטונומיות, באכיפת השפה הסינית התקנית, בהשלטת שעון רשמי וגבולות ברי פיקוח. אבל עדיין היופי הרב – אתני, תרבותי, נופי ואחר – מושך את המעזים לעבור מרחקים כדי להגיע לאותם מחוזות נידחים כדי לחשוף, ולו כהרף עין, את המורכבות, היופי והעניין הרב שבו.


התמודדות בין תרבויות 

בהמשך לכתבה זאת:
ש'ינג'יאנג: מחוז האויגורים
מדבר באדאין חרן - חולות מצלצלים ואגמי מים זכים