יובל נעמן - לראות את העולם בדרך אחרת...

עם הספר בחר ללמד מורשת ומוסר בשפה כתובה. אחוז השולטים בשפה כתובה זהו נושא תרבותי. ברובו המוחלט של העולם פשוטי העם לא ידעו קרוא וכתוב עד המאה ה-20 והעברת מסרים יכלה להיעשות במוראלים (ציורי קיר או תקרה) ובפיסול. תגליפי קיר לשם העברת מסרי דת ומוסר התפתחו בהודו עוד לפני הספירה ומשם נדדו עם הבודהיזם לסין, בה ישנם כמה אתרי תגליפי קיר מהמרהיבים ביותר בעולם. אחד מריכוזי התגליפים הגדולים והמרהיבים הוא זה שבדה-דזו.

שופטים ומוציאים לפועל בגיהינום

מקדשי מערה חצובים וכוכים מפוסלים פותחו לראשונה בהודו העתיקה באתרים כגון אג'אנטה ואלורה, כאמצעי להפצת רעיונות דתיים. המסורת נדדה לסין יד ביד עם הבודהיזם, עושה את דרכה לאורך דרכי המשי דרך אפגניסטן ומדבריות אסיה המרכזית אל עמק הנהר הצהוב בצפון סין. בתקופת שושלת טאנג במאה השביעית החל הבודהיזם לשגשג בחסות השלטון וגם במקומות נידחים במזרח מחוז סיצ'ואן החלו לפרוח מנזרים ובשורת הבודהא שהובאה מהודו עם הנזיר הנודד ש'ואן דזאנג, גיבור הרומן המיתולוגי "המסע למערב" ותורגמה לסינית, נקלטה בסין (ראה פגודת אווז הבר הגדולה בש'יאן - עיר השלווה המערבית). בחלק ההררי סביב העיירה העכשווית דה-דזו החל גילוף כוכים בודהיסטיים בתקופה זו בשנת 650. הייתה זו תקופה של התמודדות בין דתות, דאואיזם, קונפוציוניזם ובודהיזם, והחלה להיווצר סינתזה סינית בין הדתות השונות. במערות הראשונות מופיעות דמויות משלושת הדתות יחדיו.


בית המשפט של מעלה

שושלת טאנג הייתה פטרון של אומנות וקיבצה אומנים שונים בצ'אנג-אן הבירה, אולם כשהחלה השושלת להתמוטט ומרידה גדולה נערכה בשנים 874-884, עברו רבים לחלקים הדרומיים של הקיסרות ואומנים רבים הגיעו לעמדה צבאית חשובה במזרח סצ'ואן, שם מצביא חשוב שהרג רבים בימי חייו, רצה לכפר במשהו ומימן החל משנת 892 פסלים שיצרו יצירות אומנות מדהימים בגבעה הצפונית ביי-שאן. גם מנהלנים ובעלי אדמות עשירים החלו לממן את גילוף הפסלים במשך תקופת המעבר של חמשת הממלכות ותקופת שושלת סונג הצפונית, בין המאות 10-12.


חכמים דאואיסטיים

הגילופים בהר פסגת האוצר

בשלהי שושלת סונג הצפונית ולמשך תקופת סונג הדרומית החל גל חדש של גילופי קיר, הפעם בגבעת פסגת האוצר (באודין-שאן). המפגש של בודהיזם עם דתות ותרבות שונה יצרה סיניפיקציה של הדת וכיתות אזוטריות שונות ביניהן "שאן" (זן בודהיזם ביפן) ו"מרכבת היהלום" הטיבטית.

לְיוֹ בֶּנְדְזוּן היה מורה רוחני בודהיסטי בסוף תקופת טאנג (המאה ה-9), שבתקופה קשה בסין, בניגוד לבודהיזם המקורי, החילוני, הדוגל בדרך האמצע, פיתח גישה שהדגישה את אורח החיים הצנוע לחומרה, לחשים וניסים, טקסים סודיים, ומעשים הומניטריים.


השופטים בבית הדין

גָ'אוֹ גְ'ה-פֶנְג היה נזיר שראה עצמו ממשיכו של ליו בנסזון. הוא שב לביתו בדה-דזו לאחר שנות לימוד בבית המדרש של ליו בנסזון. בין השנים 1174 ל-1252 גילף בבאודין-שאן למעלה מ-30 סצנות שנועדו לחנך, ללמד ולהעביר את דתו ודעותיו לעם הפשוט דרך פיסול פשוט וישיר, אם כי ברמה אומנותית גבוהה ביותר. הפיסול מציג את חכמי הדת, את אלת החמלה שהפכה מבודהיסטווה גברי ושולי בהודו לאלה החשובה והנערצת ביותר בסין, את הבודהא שקיאמוני, אך גם מוסר של חיי אדם בדרכם להארה וכן את הקורה לאדם שאינו מוצא כיוון נכון והגורל המצפה לו, היה ולא ילך עם ליבו, לא ילמד וישפר עצמו, לא ישמור על צלילות או לא יכבד את הוריו (רעיון קונפוציאני שמנוגד לבודהיזם המקורי). תורתו משלבת את מוסר הבודהיסטי עם האתיקה הקונפוציאנית והתאוריה של הדרך הטבעית הדאואיסטית.


בודהא שקיאמוני על ערש דווי

גילופי הקיר מכסים פרסה באורך כולל של כחצי קילומטר, שפוסלו במשך חיי הנזיר שהאריך ימים. במקום נספרו לא פחות מ-10,000 פסלים. גילוף הפסלים נמשך 70 שנה וכפי שרואים בקצה הסיור הפסלים האחרונים לא הסתיימו וננטשו באחת. תקופת מותו של הנזיר הייתה תקופה קשה בה המונגולים הלכו וכבשו את סין והשושלת הסינית נפלה והשלטון התחלף, כך שאיש לא שב להר פסגת האוצר כדי להשלים או להמשיך את הפרויקט בו החל הנזיר.


שלושת החכמים של אסכולת חְווָאיֵן

בין התגליפים המרתקים בחלקו הראשון של הסיור באתר נמצא גילוף האדם וליבו או הרועה והשור. אלו עשר תמונות המציגות את האדם בצורת רועה, כשליבו בצורת שור, ובמשל של עשר תמונות מתפתחות, מראה את התקדמות הלב כשהאדם לומד ומגיע לנירוונה. אם בתחילה השור פונה לכיוון אחר, לא מאולף או ממושמע, הרי שבהמשך הרועה רגוע יותר וכן השור, ובתמונה האחרונה האיש נם ברגיעה מוחלטת גם כשקוף גונב את בגדיו, והשור רובץ רגוע וממושמע.

בהמשך הדרך ניצבים פסלי שלושת החכמים של אסכולת חְווָאיֵן. אלה פסלים גדולים הנוטים פנימה, כשכל אחד אוחז אובייקט. אחד מהם הנושא פגודה, שמשקלה העצמי חושב לכחצי טון, הוא מעניין הנדסית, כשהגלימה המשתלשלת כביכול מידו בזרימה רפה, היא למעשה העמוד התומך במשקל הרב שעל היד. זה מראה שפרט לחשיבה הדתית והיצירתיות בהעברת מסריה, ניחן המתכנן גם ביכולות הנדסיות מרובות.

 
שולי הגלימה תומכים בפגודה שמעל

שלושת התגליפים הבולטים בהמשך המסע כוללים את גלגל החיים והגורל כשחיינו מתגלגלים במעגל המרכזי וביכולתנו להתקדם למעגל הפנימי ואף להגיע להארה, או לעבור למעגל החיצוני של חיים כחיה שפלה.

הגילוף החשוב ביותר, ולכן נבנה מבנה סביבו והוא בשחזור זה זמן רב, הוא הגילוף המרשים של גְווָאן-יִין, אלת החמלה בעלת אלף הידיים. נספרו בו 1007 כפות ידיים השונות זו מזו. בבודהיזם הסיני גְווָאן-יִין היא זו המעניקה רחמים וחמלה וכוחותיה רבים, ובהתאם דמותה והידיים המצופות זהב.

נערץ לא פחות אך נסגד פחות, הוא הבודהא הרוכן, שאורכו כשלושים מטר, אם כי רק חלקו מחוץ לסלע, כשנוצרת אשליה של המשכו בתוך ההר. הבודהא, שחי עד גיל 80, מת מהרעלת מזון, אך האמונה היא שלפני מותו השלים את חייו ונפרד מהם בפעם האחרונה כשלא נדרשת נשמתו לשוב ארצה בשל ההארה שהשיג.


אלת החמלה גוואן-יין עם 1007 ידיה


גלגל הדהארמה

ברוח הקונפוציאניזם ישנו חלק המוקדש לכבוד ולאהבת הורים. יש בו את פרקי החיים העוסקים בהורות החל בנישואין, תפילה להריון, ההיריון עצמו, לידה ולוויה. כאן יש סיניפיקציה של הבודהיזם. הבודהא במציאות היה נסיך שנטש את הוריו, אשתו וילדיו כדי להגשים את עצמו. בסין הקונפוציאנית, האידיאל הוא איש עני הסוחב את הוריו באסל ודליים. בסמוך לה ישנה תמונת חיי השיכורים המזהירה מפני שיכרות ואובדן שליטה, עד שהורה אינו מכיר את בנו ובעל את אישתו.


הבן הנושא את הוריו העניים

החלק החינוכי המרשים שבקצה המשעול, מדגים באמצעי הפחדה את העלול לקרות למי שלא ילך בדרכי הישר. זוהי תמונת בית המשפט בו יושב הבודהא ועוזריו השופטים, כשהם קובעים את גורלו של אדם. לאנשים שלא הלכו בדרך הישר מוצגות 18 תמונות של עונשים צפויים בגיהינום, כששדים בעלי גוף אדם וראש בהמי עוסקים בשלל ענישות גופניות לחוטאים. הם מטביעים את האנשים באמבטיות של שמן רותח, מועכים בהונות, משפדים בפגיונות ורומסים בגלגלי שיניים כבדים. מאידך גיסא, יש כאן גם שתי דמויות מלאכיות בדמות הנערה עם החליל והנערה עם הטווסים.


הנערה עם החליל

האתר הנגיש ותיירותי כעת, נסתר היה במשך מאות שנה ביער הררי בלתי נגיש, דבר שהגן עליו במהלך המלחמות הרבות שעברו על סין, וגם מאוחר יותר, כשהיה כבר ידוע ונחשב לנכס שימור סיני, היה נחבא דיו ולכן מוגן גם במהפכה התרבותית בה לא נפגע. אמנם "מנזר אריכות הימים הקדושה" המצוי במערות פסגת האוצר נפגע במלחמות, וחודש מספר פעמים, אך הפיסול עצמו לא נפגע ומוצג לקהל כפי שעומד זה 800 שנה. בשל התיירות הרבה למקום, הורחקה החנייה ומהכניסה יש ללכת כקילומטר או לנסוע ברכב חשמלי בעלות 15元.


מבט מרחוק על מערות הר פסגת האוצר

חמישה חלקים במכלול מערות דה-דזו הוכרו ב-1999 על ידי אונסק"ו כנכסי תרבות עולמיים לשימור.
פרט לאתר בהר פסגת האוצר (באודין-שאן) ישנו אתר מרהיב בהר הצפוני (ביי-שאן) ועוד כשבעים אתרים אחרים באותה סביבה וביניהם ההר הדרומי (נאן-שאן). אודות אתרי התגליפים המרהיבים של הודו ניתן לקרוא באתר זה במאמרי הרחבה. בסין, האתרים הידועים ביותר הם "מערות מוגאו" ליד דוּנְחְוָאנְג במחוז גַאנְסוּ, "מערות לוֹנְגְמֶן" ליד לְואוֹיַאנְג במחוז חֶנַאן "מערות יוּנְגָאנְג" בשָׁאנשִׂי ו"בינגלינג-סי" בגַאנְסוּ.


הפיסול שלא הסתיים מלמד על אופן הביצוע

אתרי דה-דזו פתוחים בין 8:30-18:00 (כניסה עד 17:30).
עלות כניסה לבאודינג-שאן 80元, לביי-שאן 60元, כרטיס משולב לשניהם 120元, לנאן-שאן ולאחרים 5元.
 

מאמרים בנושא דומה:

· אודות מערות אג'נטה, אלורה ואורנגבאד במאמר "רמת הדקאן - אורנגבאד וסביבותיה"
· מומבאי - שיווה במערות אלפנטה
· מצגת: סין: מערות דה-דזו