יובל נעמן - לראות את העולם בדרך אחרת...
כאשר הוחלף שמה של בורמה במיאנמר, רבים לא קיבלו זאת, ברחבי העולם ובמפלגת האופוזיציה. אולם שינוי זה אינו עושה צדק עם תושבים רבים של מדינה זאת, ובני מיעוטים רבים מתקשים לקבל את שינוי השם. בורמה, השם הקולוניאלי, או בומה בפי התושבים, מתייחס רק לחלק האתני של הבאמר (ששמם מבוטא בו-מה או מיאנ-מה), המונים רק כשני שלישים מאנשי האיחוד, אך שני השמות: בורמה ומיאנמר, מזניחים את בני עשרות המיעוטים שחיים במעורב במדינה.
 
מיאנמר היא מהמדינות המגוונות ביותר מבחינה אתנית בדרום מזרח אסיה. היא מונה באופן רשמי 135 אתניות שונות ותתי-קבוצות רבות. מהסקרים עולה כי אוכלוסיית האיחוד של מיאנמר מונה 65% בורמים, 10% בני שאן, 7% בני קארן, 4% בני ראכין, 3% הודים, 2% סינים ועוד מיעוטים צ'ין , קאצ'ין , מון נאגה, ליסו ועוד רבים אחרים.


הכובע הייחודי של בעלי הסמכות הבורמזים

בומים (בורמזים, Bamar)

הבומים (קרואים גם באמה או מיאנמה) הם מהגרים סינו-טיבטיים שנדחו מדרום סין והיגרו לעמקי הנהרות הפוריים סאלווין ואיירוואדי, כשהם דוחקים את אנשי מון שישבו במרכז בורמה. את ערי הבירה הרבות שהקימו וביניהן ערי מנדאליי, באגאן, ויאנגון, בחרו להקים על נהר האיירוואדי. הם קיבלו מאנשי מון את הבודהיזם התהרוואדי, בו הטמיעו את אלי הנאט – רוחות של אנשים שחיו בעבר ושומרים עלינו בחיינו אנו, ועוזרים בהתגוננות מהרוחות הרעות. המנזר הוא מרכז החיים תרבותיים שלהם. הנזירים זוכים להערצה ונתמכים על ידי העם הפשוט כמו גם האצולה והשלטון, והתמורה למעשים טובים היא קארמה חיובית שנאספת לגורל האדם בגלגול החיים הבא. השקעת הבורמי בדת עולה אף על השקעת הכסף על חינוך, בריאות וביגוד. הבודהיזם גרם למיעוט אכילת בשר, והם ניזונים בעיקר מאורז וכן מדגת נהר. את האורז מגדלים בעבודת כפיים של המשפחה כולה, כשהם נעזרים בתאו המים המושך את מחרשת העץ הכבדה, ורק מעט במיכון מתקדם.

בתיהם קטנים ובהם חדר אחד בו ישנים וביום מגלגלים את המחצלות וחדר השינה הופך לסלון, ולפיכך לא נהוג להיכנס לחדר ללא חליצת הנעליים. התא המשפחתי מונוגמי, כשהנערות יכולות לארח את חבריהן, והם נישאים לאחר כניסת הנערה להריון. הזוג ממשיך מספר שנים לחיות עם משפחת הכלה עד להקמת בית משלהם. הכפר בנוי ממשפחות גרעיניות, ללא חשיבות לחמולות או שושלות (קלאנים / לינאג'ים). ישנו שיוויון בין משפחות הכפר וההיררכיה היא מהשלטון אל ראש הכפר ולראש המשפחה. באופן מסורתי חמשת האיומים על הבורמי הם: רעב, שרפה, שיטפון, מגפה והשלטון. לא צריך לשלם מסים ולשרת בצבא. איום נוסף ממנו מתגוננים הוא השמש, ועל הפנים שמים משחת הגנה העשויה אבקת טאנאקה – צהובה או לבנה – עשויה מקליפת עץ.


הופעה אופיינית של אנשי מיאנמר, עם משחת טאנאקה

אנשי שאן (Shan)

הקבוצה האתנית הגדולה ביותר במיאנמר אחרי הבומים, היא שאן. הם למעשה קוראים לעצמם "תאי", והשם "שאן" הוא שם בומי (בורמזי) שמשמעו "סיאם" (תאילנד). הם מונים במיאנמר כשישה מיליון איש – רובם במדינת שאן המשתרעת על כרבע ממיאנמר, אך גם רבים חיים בקאצ'ין, בסאגאינג ובמנדלאי. אין הבדל רב בין בני דאי הסיניים, לאו החיים בלאוס והתאילנדים. הם כולם במקורם אנשי דרום סין שבהדרגה, ובעיקר עם התרחבות ממלכת נאנדזאו (Nanzhao) שהתפשטה במאות 8-10 מדאלי לוייטנאם, לאוס, תאילנד ומזרח בורמה, הגיעו לעמקי הנהרות סלאווין ואיירוואדי. עיקר ההגירה של שבטים תאים הייתה עם הכיבוש המונגולי של דרום סין ובעקבותיו דאיכת ממלכת באגאן הבומית. באותה עת, המאה ה-13, הגיעו אנשי שאן גם לאסאם (בהודו) שם הקימו ממלכה ששלטה 600 שנה!

השאן מעולם לא הקימו בבורמה אימפריה או אף ממלכה יציבה – אולי בשל המתאר הגיאוגרפי ההררי, למרות שהם וקרוביהם שלטו למעשה על מרחב עצום שבין הקאמרים בדרום לבומים ולמון במערב. הם הקימו ממלכות רבות כגון סוקוטאי, לאנה ואיוטאיה בתאילנד, לאנש'אנג בלאוס, נסיכויות בבורמה ואש'ומיה בהודו, אך לא השכילו להתאחד ולהפוך לאימפריה.

הסכם פאנגלונג שייצר את האיחוד של בורמה, נתן לשאן מדינה, עם אופציה לפרישה מהאיחוד, אך מדינתם נותרה מפולגת לנסיכויות בראשות עשרות "סאו-פה" (Saopha, מילולית "אדון השמיים" – ראה ספר "דמדומים על בורמה – חיי כנסיכת שאן"). הפילוג הככל הנראה מובנה בחברתם, גרם גם לעשרות תנועות מחתרת נגד צבא בורמה ונגד הסינים הלאומנים שהתיישבו בארצם לאחר תבוסתם במלחמת האזרחים הסינית, והמימון הגיע בחלקו בגידול סמים והפצתם בעולם, ועקב כך גם הקמת מיליציות פרטיות ששמרו על אזורי הגידול. שאן אינם נבדלים בבגדיהם מהבומים, אם כי יש להם בגדים מסורתיים עם ז'קט שרוול ארוך בצבעים חיים שונים מעל חולצה ללא שרוול, לונגגי וכובע קש רחב שוליים.
ראה כתבות צפון מזרחית למאנדליי, דרום מדינת שאן ומזרח מדינת שאן


אשת שאן בעבודתה בשדה

אנשי מון (Mon)

כ-8 מיליון איש במיאנמר, שרובם נטמעו בעם הבורמי, ורק כ-800,000 דוברי שפת מון, המשמרים את המורשת ומרוכזים בעיקר סביב שפך האיירוואדי במולאמיין ובאגו, בדרום בורמה וכן בדלתה של האיירוואדי. הם אחד העמים הראשונים בדרום מזרח אסיה. גנטית מסתבר שהם קרובים מאד לבורמים ורחוקים מהתאי/לאי/דאי, מהקאמרים ומה-צ'אם. מון הם האחראים להפצת הבודהיזם התהארוודי בדרום מזרח אסיה, אותו קיבלו מסרילנקה, בניגוד לעמי קאמר וצ'אם ההינדואים. הבורמים שהגיעו לאזור אחריהם, לקחו מהם בכוח את כתבי הקודש "שלושת הסלים" כשמלך באגאן המיר את עמו לבודהיזם.

היסטורית הם חיו בעמק הצ'או-פראיה בתאילנד אך נדחקו בנדידות העמים התאים מצפון והקאמר ממזרח, כשהם נהרגים או נטמעים, ומרכזם עבר דרום מערבה לעמקי בורמה שם בין המאות 5-8 הייתה ממלכתם בשיאה. גם משם נדחקו ונכבשו על ידי הבורמים מצפון ובהדרגה נטמעו בהם וקיבלו את תרבותם ושפתם, אם כי שפת המון הקרובה לשפה הקאמרית לא מתה עד היום. במשך רוב שנות השלטון הבורמי על אנשי מון, הם אימצו רבים ממנהגי הבאמר, ויותר מכך השפיעו רבות על הבאמר ותרבותם בדת ובאלפבית הפאלווי (דרום הודי) וכן בנוהגים. למרות ההתקרבות התרבותית שמרו על זיהותם ומרדו מפעם לפעם בבאמר. במאה ה-18 אף הצליחו בעזרת הצרפתים להתנער מהבורמים ולהקים ממלכה ששרדה 17 שנה. הדיכוי שנעשה להם ב-1757 בידי הבורמים ובעזרת הבריטים היה קשה. עשרו אלפים מהם נטבחו ורבים אחרים היגרו לתאילנד, וביניהם אבי שושלת צ'אקרי (Chankri) שהפך למלך תאילנד וראש השושלת הנכחית. כל בית המלוכה התאי הם בני מון המזרחית שעברו הטמעה תרבותית תאית, אולם נשות מלכי תאילנד מבצעות ומשמרות את מורשת מון שלהן!


חתן וכלה מאנשי מון ביום חתונתם

מרכזיהם התרבותיים של אנשי מון אינם רק מדינת מון. הם נמצאים באגו במרכז, פיאי / פרום (Pyay / Prome) במערב ו-תאטון (Thaton) במזרח. המון נטמעו בחברה הבורמית יותר ממיעוטים אחרים, או ניתן לומר שהבומים אימצו מרכיבים תרבותיים רבים מהמון. כלי הנגינה שלהם, כמו הקסילופון בצורת תנין (Kyam / Mi gyaung) והנבל הבורמזי - סאנגה (Saong) המופיע בסרט "הנבל הבורמזי", כמו גם ההונגסה (Hongsa/hintha) - ציפור המים המיתולוגית הם סמלי מון שהפכו לסמלים בורמזים אופייניים, כפי שהדת השלטת היא זו של המון, וכך גם הכתב הפאלי של מון שאומץ על ידי הבומים.

היסטורית, מון הם תושבי עמקי הנהרות והמישורים, שם הם יכולים לגדל אורז. הם היו הראשונים בדרום מזרח אסיה לגדל אורז רטוב (בשדות מוצפים). בתיהם דומים לאלה שבתאילנד אולם הם מלבניים בכיוון מזרח-מערב, נמצאים על עמודים ומחופים בגגות קש מעל רצפות וקירות מבמבוק קלוע. אנשי מון בודהיסטים ברובם הגדול, ומשמרים את זרם הטארוואדה. בגדיהם המסורתיים כוללים לונגגי אדום, חולצה לבנה עם סרט אדום רחב או גוונים של ורוד. בין חגיהם, מהצבעוניים ביותר הוא חג פרחי הלוטוס (Rap Bua / Yon Bua) באמצע אוקטובר.
ראה כתבה מדינות מון וקאין


הנבל הבורמזי שמקורו בתרבות מון

אנשי ווא (Wa)

כ-1.3 מיליון איש של שבט זה חיים בין סין תאילנד ומיאנמר – מחציתם במיאנמר. בסין הם זכו להכרה כאחד מהמיעוטים האתניים הרשמיים. כמחצית מהם חיים בצפון ארץ השאן, אם כי יש מהם דרומה גם סביב צ'יאנג-טונג. משמעות שמם הוא "אנשי הרים". הם היו ידועים כערפי ראשים כדי לפייס את הרוחות הרעות ולתת יבול טוב יותר. במקרה אחד משנת 1962 איש כפר ערף בטעות את ראשו של אחר, וכתגובה אנשי כפרו של הקורבן ערפו את ראשיהם של 60 מאנשי כפר העורף. בעבר היה מקרה זה פתח לעשרות שנות נקמה. בשנת 1936 נטבחו באופן זה מאה משפחות מכפר אחד, ורק שלושה נמלטו בחיים. הראשים הועברו בשקי הצד של שמונה שוורים.

ישנם מאות עדויות על מקרים כאלה, וישנה אמרה מקומית ש"אין מראה יפה מדמותו של המוט בעל שלושת הזרועות" עליו היו תולים את הראשים הכרותים. אפילו כשהקומוניסטים עלו לשלטון לא נעשה דבר לרסן את המנהג ובשנת 1956 נרשמו 110 מקרים ובשנת 1957 עוד 34 מקרים. זה לא נגמר בעריפת ראשי אדם. בכפרים הקריבו אלפי ראשי בקר לפייס את הרוחות ובאחד הכפרים נרשם ממוצע של הקרבת שתי פרות למשפחה בשנה. מנהג זה לכד את בני השבט בעוני מחפיר כשההורים אף לא יכלו לקנות בגדים לילדיהם שנותרו ערומים. החל מתחילת המאה ה-20 בעבודה מאומצת הצליח הממיר הבפטיסטי אמריקני ווליאם יונג להמיר רבים מאנשי הווא לנצרות אם כי מדובר רק בכ-8% מהאוכלוסייה, ובודדים מהם אכן מבינים את הבשורה הנוצרית.


צייד ראשים נאגה-קוניאק

צ'ין – קוקי – נאגה – לוש'אי

שבטי נאגה-קוקי-צ'ין-לוש'אי חיים ברכס הפאטקאי המפריד בין מיאנמר להודו. הם שבטים טיבטו-בורמנים שלפי אמונתם הגיעו מצפון דרך נהר הצ'ינדווין, והתיישבו לאורך הנהר וברכס פאטקאי, ופרושים בין מיאנמר, הודו ועד לבנגלדש. החלוקה השרירותית של הבריטים יצרה מציאות מוזרה בה שבטים אחים הופרדו בגבול קולוניאלי. לדוגמא, הכפר לונגווא. חציו של הכפר בשטח מיאנמר וחציו בשטח הודו כשמוט הבקתה של הצ'יף מסמנת את הגבול ובני ביתו אוכלים בהודו וישנים בבורמה. רבים מצעירי הכפר משרתים בצבא מיאנמר, ומיאנמר אפילו מחזיקה בתי ספר בכפר בחלקו המיאנמרי, אבל יושב ראש הכפר והצ'יף מנהלים כפרים משני צידי הגבול.

גם ההפרדה בין השבטים השונים של הנאגה, הצ'ין, הקוקי והמיזו שרירותית למדי. כולם היו ציידי ראשים עד המאה העשרים, לכולם לא הייתה הסטוריה כתובה וחיו בגבעות במבנים כפריים ולא שבטיים. לכולם חדרה הנצרות החל מהמאה ה-19. כולם לא קיבלו באהדה את ההבניה המלאכותית של המדינות סביבן ויצאו למאבקים מזויינים לקבלת אוטונומיה. כולם חוגגים פסטיבלים צבעוניים שמקורם בלוח השנה החקלאית, אך משמשים גם לקשירת קשרים משפחתיים ושידוך בין בני הנוער שהגיעו לפרקם. הסכם פנגלונג שחתימתו מסמלת את הקמת האיחוד של בורמה, נחתם בין אונגסן לנציגי שאן, קאצ'ין וצ'ין, ונתן לשבטים השונים החיים במדינת צ'ין את שמם הכולל, אולם הם נבדלים לשלל תתי שבטים. גם המאבקים לעצמאות חוצי גבולות. שבטי הנאגה השונים לחמו עשרות שנים על ייסוד מדינת נאגאלים שחלקה היא נאגלנד ההודית ורובה בשטחי צ'ין, וכל מנהיגי ההתנגדות שלחמו בהודו מוצאם בשטחי מיאנמר. כיום מרבית השטח נרגע, ותיירים מורשים להיכנס באישור למרבית שטחי צ'ין ואף לעבור בליווי את הגבול בין צ'ין למאניפור ההודית.


אנשי נאגה

ליסו (Lisu)


ליסו

לאהו


לאהו-שחור עם יבול האופיום שלו


כתבות המשך:

◄  אנשי מיאנמר ב'
◄  אנשי מיאנמר ג'