יובל נעמן - לראות את העולם בדרך אחרת...
עוד בטרם עלה שמו של צֶ'ג'וּ-דו לראש אתרי הטיולים כשנבחר בתחרות הפופולרית האינטרנטית לאחד משבעת פלאי הטבע של העולם, היה המקום יעד תיירות פנים מוביל בדרומה של קוריאה. היום, כשלמעלה מ-13 מיליון תיירים מבקרים באי מדי שנה (8 מיליון מקומיים, כ-4 מיליון סינים ועוד מיליון זרים), וקו הטיסות מסיאול לצֶ'ג'וּ הוא הקו העמוס ביותר בעולם, עם למעלה מעשרה מיליון נוסעים בקו זה, האי, המכונה "אי ירח הדבש", נגיש יותר מאי-פעם. כתבה ראשונה זו עוסקת בעיקר בתרבות הייחודית של האי, ובכתבה "צֶ'ג'וּ - אי של פלאי טבע געשיים" אסקור את אתרי הטבע המדהימים של האי.


הר האללה במרכז האי

צֶ'ג'וּ האי הגעשי, שמרכזו הוא הר האללה (Halla-san), ההר הגבוה בדרום קוריאה, מציע נופים של לועות געשיים, תופעות געשיות ייחודיות, אתרים היסטוריים, גנים יפים, מוזיאונים, חופים יפים, אווירה נעימה ותרבות ייחודית שהתפתחה במקום מרוחק הפועל על פי קודים שונים מהיבשת ותכתיבים שונים. האי נוצר לפני כ-1.8 מיליון שנה בהתפרצות געשית בים. בהתפרצויות נוספות כוסה ההר הראשוני באפר וולקני מעל לבה, שכבה אחר שכבה, דבר אותו ניתן לראות כשבקו התפר בין סלע הבסיס לשכבת האפר פורצים מעיינות. התפרצויות נוספות מאותה נקודה חמה במעטפת כדור הארץ יצרו 368 לועות משנים סביב לועו המרכזי של הר האללה. אין באי מעיינות חמים ופומורלות ולכן מסיקים שההר אינו רדום כי אם הר מת. בין הלועות המשניים ישנם כעשרה לועות הידרו-וולקניים. שטח האי 1,849 קמ"ר (פי 3 משטח מדינת סינגפור או העיר סיאול). האי פרוש על כ-73 קילומטר לאורכו וכ-31 קילומטר מצפון לדרום וחיים בו כ-600 אלף איש. העונה החמה והגשומה באי היא בין מאי לספטמבר, אך גשום כל השנה (1,900-1,500 מ"מ). ליצירת שטחי עיבוד חקלאי באדמת האפר הוולקני העשיר, נדרש לסקל אבנים לחומות, ובאי נבנו חומות אבן באורך כולל של כ-21 אלף קילומטר - כחצי מהיקף העולם.
 
על פי אגדה, שלושה בני-אלים יצאו מבית סמסונג, שאמור להיות במורדות הצפוניות של הר האללה, והם הפכו להיות אבותיהם של אנשי צֶ'ג'וּ שהקימו את ממלכת טאמנה (Tamna) ששלטה באי מרבית השנים שבין המאה ה-24 לפנה"ס ועד למאה ה-13 לספירה. בתקופת הכיבוש המונגולי במאות 13-14, היה האי מחוז מונגולי והובאו אליו כמאה סוסים שהתפתחו לגזע של סוס צֶ'ג'וּ הקטן והחזק, ועד היום, בעיקר במזרח האי, ישנן חוות סוסים רבות.
 
ממלכת צ'וסון ששלטה בקוריאה מסוף המאה ה-14, שלטה גם בצֶ'ג'וּ עד ראשית המאה העשרים, כשהוחלפה בצבא הקיסרי היפני, שעבורו היה אי זה קרש קפיצה נוח לתקיפת סין. בתקופה זו, החל משנות השלושים, החזיקו היפנים צבא גדול באי ועל תושבי האי המועטים היה לכלכל את היפנים. גם היום ישנם עדיין שרידים רבים מתקופת היות האי מבצר יפני.


הבודהא השומר על הר סאנבאנג

הזקנים השומרים

ברחבי האי ניתן לראות בעיקר שני סוגי פסלים הפזורים ליד אתרי תיירות, במלונות ובפתח מבנים רשמיים. האחד הוא של אישה הנושאת כד גדול הקשור בחבל גס, ופסלים רבים הדומים לפסלי הפולינזים מאיי פסחא. אלה פסלי הישיש דול-הארובאנג (Dol hareubang מילולית: "סלע הישיש") והם מאפיין של האי צֶ'ג'וּ. הם נחשבים לאלי הגנה ופריון, השומרים על שערים נגד רוחות רעות הנעות בין דימיון למציאות. הם עשויים אבן בזלת נקבובית, עיניהם בולטות וללא אישונים, אפם ארוך ושטוח, הם חובשים כובע פטרייה בעל צורה פאלית וידיהם על בטנם, כשאחת תמיד מעט מעל השנייה. שמם, "דול" הוא אבן ו"הארובאנג" בניב מקומי הוא סבא או בכיר. מדריכים מקומיים טוענים שאם יד ימין מעל השמאלית, זהו איש צבא, בעוד שאלה שידם השמאלית מעל הימנית זהו איש ספר - פירוש שאין לו סימוכין.
 
יש תיאוריות אחדות ביחס למוצא הפסלים שאינו ברור דיו. יש הגורסים שזהו יבוא תרבותי של מבקרים מהים, יש האומרים שזהו פיתוח של עמודי טוֹטֶם אנימיסטיים שעד היום נפוצים בקוריאה היבשתית ויש דעה שהם הגיעו עם תרבות פטריות שמאנית. יש בקוריאה רק מעט פסלי ישיש מקוריים - שניים במוזאון הפולקלור בסיאול והשאר באי צֶ'ג'וּ - 21 מהם בעיר צֶ'ג'וּ, 13 בדאיג'ונג, 12 בכפר הפולקלור סונגאופ. כל שאר מאות העותקים פזורים ברחבי האי והם הסמל העממי של האי. על פי המסורת שהשתרשה שפשוף אפו של פסל הישיש אמור להיות מתכונת בטוחה לכניסה להיריון עם בן זכר, ליטוף האוזן יביא תינוקת נקבה וליטוף הבטן יביא בן זוג, ובאי ירח הדבש זה לא מזיק לנסות.


פסלי הישיש של האי צֶ'ג'וּ

חברה מטריארכלית בראשות נשות הים

הֵיְניוֹ (Haenyeo)ֹ, מילולית "נשות ים", הן הנשים הצוללניות של צֶ'ג'וּ. במאה ה-17, גברים רבים יצאו לים לדוג או לחתור בספינות מלחמה וצלילה בים הפכה במידה רבה להיות עבודה של נשים. במהלך המאה ה-18 הונהגה מדיניות מיסוי שהכבידה על הדייגים והפכה את עסקיהם לבלתי רווחיים. מאחר שהמיסוי חל על גברים בלבד, פנו הנשים לעיסוק הרווחי בדיג, וכך נמנעו מתשלום המס. כתוצאה ממגמה זו, הפכו הנשים משמעותיות יותר בחברה ובכפרי הדייגים באי התפתחה חברה מטריארכלית במידת מה. כחלק משינוי חברתי זה, בעוד הנשים פרנסו את המשפחה, עסקו הגברים בגידול הילדים. יש האומרים שנשים פשוט היו מותאמות יותר לעבודה זו. מבנה גופן המשמר חום הפך אותן למתאימות יותר לשחייה מאשר גברים, עם שכבת שומן תת-עורי עבה יותר. לכן, הן לעיתים קרובות הפכו למפרנס הראשי של משפחתן. בצֶ'ג'וּ, ויותר מכך באי מארה (Marado) שמדרום לצֶ'ג'וּ, בו מוצרי הים היוו כמעט את כל מקורות ההכנסה לפני שהוחלפו בתיירות, התפקוד המגדרי היה הפוך מהמקובל בחברה הקונפוציאנית הקוריאנית. התפתחות זו התעמתה עם התרבות הקונפוציאנית של קוריאה תחת צ'וסון, שבאופן מסורתי ראתה בנשים כנחותות. כתוצאה מכך, המנהלנים מסיאול ניסו ללא הצלחה לשרש תרבות זו של נשים צוללות, לכאורה, מטעמי צניעות, כיוון שהן חושפות את עורן בציבור. לאמיתו של דבר, הצלילה לרוב הייתה בבגד ים מזערי, חשוף חזה כפי שהיה נהוג גם ביפן של אותם ימים.


מבוגרות אך גאות

החל משנות השבעים המאוחרות של המאה ה-20, יצוא של מוצרי ים ליפן כמו אוזן ים וקונכייה, עשה את הנשים הצוללות אף עשירות יותר מאי פעם, ואיפשר להן לשפץ את בתיהם ולבנות בתים חדשים, וכן לשלוח את בנותיהן לאוניברסיטה, דבר שהוא כמו ניסור הענף עליו יושבים. הבנות המשכילות מעדיפות לעבוד באי בתיירות ותעשייה או בערים הגדולות, כך שהאיניאו סביר שיעלמו מהעולם. אם בשנת 1950 היו כ-30 אלף צוללות על האי, בתחילת המילניום היו רק שישית מזה, מהן 85% היו מעל גיל 50. בשנות השישים חצי מנשות באי היו צוללות והביאו כ-60% מההכנסה, אולם הצניחה במספר הצוללניות והגידול בתיירות, נותנים לגברים יותר הזדמנויות, ומעמד הצוללות יורד, וכך גם התמריץ לעיסוק קשה זה, וסביר שתהליך זה ישנה מהיסוד את המערכת המטריארכלית של המשפחות.
 
היום הן מתפרנסות גם מצילום של תיירים וממופעי צלילה. הבוגרת היא ילידת 1932 הטוענת שבים יש לה פחות לחץ על המפרקים ולכן קל לה יותר בים. ישנו מאמץ לשמר את המורשת כשנפתח בית ספר לצלילה. קוריאה הגישה לאונסק"ו בקשה ב-2014 להכיר בדרך חיים זו תרבות לשימור בחסותה. בשנת 2014 נותרו רק כ-4,500 צוללות פעילות שמרביתן מעל גיל 60. הבנות היו מתחילות בצלילה בגיל 11 ובהגיען לבגרות יורדות ללא חמצן לעומק רב של עד 20 מטר. כשהן מצויידות רק במשקולות צלילה, סכין, חליפה טרמית, משקפת עגולה, סנפירים וסל איסוף וכן מצוף מנוחה. חבורות הנשים הפכו להיות קבוצות תמיכה הדדית והצלילה נערכת בקבוצות שגם מוכרות את סחורתן יחדיו. נושא הנשים הצוללות מופיע בסרט הקוריאני "אימי, סירונית הים (2004)", המספר על בת משכילה לאם צוללנית ואב פאטטי מתרפס, החוזרת לעבר, כשאימה הייתה נערה צוללנית. הנשים הצוללות מתפרנסות כיום גם מתיירות כשהן מדגימות את אורח חייהם במופעים במקומות רבים באי. מקום פופולארי לצפייה במופע כזה הוא בכניסה ל"פסגת הזריחה" - מופע שנערך פעמיים ביום.


צוללניות שבות מהים עם סל האיסוף ומצוף המנוחה

"עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל"

קוריאה, שהיפנים עשו הרבה כדי למחוק את עברה ולהפוך אותה ליפנית, עושה מאמצים ניכרים כדי לשמר מורשת ולהנחילה לדורות הבאים. באי צֶ'ג'וּ, יותר ממקומות אחרים בקוריאה, מאמץ זה הוא גם כדי לשמר תרבות ייחודית השונה מזו של היבשת. כפר הפולקלור סונגאפ (Seongeup) משמר את תרבותו הייחודית של האי. זהו כפר אקטיבי בו גרים כפריים באמת באופן מסורתי ומתפרנסים בעיקר מתיירות וכן נתמכים על ידי הממשלה בהקלות מסוי ואף בכסף. הכפר כולל בתי אבן בזלת שחורה וגגות קש, סמטאות מתפתלות העוצרות את רוח הפרצים, החזירים שחורי השיער הגדלים כאן, משמשים לניקיון ולמאכל, פסלי הישיש השומרים על השערים - כולם מאפיינים את מורשת המקום.
 
לשיטתם של המקומיים, האוכלוסיה מחולקת לגברים – "וואנג-בארי" ("איש מלך"), שתפקידם לא לעשות דבר, "נאג-בארי" ("איש עבד") שזאת האישה העובדת בכל, "טונג-בארי" (נער) ו-"פי-בארי" ("איש עף") - כך קוראים לנערות שהיו רשאיות להתעופף כמו דבורים וללקט צוף במקומות שונים. בעבר, גברים רבים מתו בפעולות מלחמתיות והיו פחות גברים ואלה שנותרו זכו ליחס של מלכים שאינם צריכים לעבוד אלא רק לנוח, לשתות וליהנות, בעוד שנשות צֶ'ג'וּ עשו את כל עבודות הבית בבישול, דאגה לגינת הירק, צלילה בים וגידול הילדים. באדמת הלבה המחלחלת, יש ללכת קילומטרים רבים כדי להביא מים ממרחק, ואת זה עושים עם ג'ורה של כעשרים קילו, הקרויה "Mul-Habak", על הגב, ולרוב גם תינוק, ולכן אשה עם כד מופיעה בפסלים רבים באי, הקרואים "האם של צֶ'ג'וּ". במקביל אוספים מי גשם בחבל קש מעץ ה-מַיִשׁ לתוך כד. עץ זה הנחשב באיסלם כמגרש שדים, יש לו כנראה תכונות אנטיביוטיות. בכד ישנם שרימפסים המנקים את המים באכלם את המזיקים, והם משמשים גם סנסור לטיב המים אותם ניתן לשתות אם השרימפס חי ולהיזהר כשמת.


בית אבני בזלת וגג קש המאפיין את צֶ'ג'וּ

השירותים נמצאים מעל מבנה דיר החזירים השחורים, האוכלים צואה וגם נחשים. לדברי מקומי, כשגברים עושים את צרכיהם מעל הדיר עליהם להצטייד במקל כדי לא לקבל נשיכה בנחש שלהם. לטענתו בעוד שביבשת תוחלת החיים במאות הקודמות הייתה 45-60 באי הייתה ב-15 שנה גדולה יותר- כנראה בשל דרך ההפתרות מצואה המעבירה מחלות. תושבי הכפר מתגוררים בבתי גג קש עם קירות אבן, אבני לבה וולקניות שחורות וגדר אבנים, שבשעריה עמודים. בין העמודים ישנם שלושה מוטות ארוכים אופקיים זה מעל זה. אם מוט אחד סגור זה אומר שבעל הבית הלך לכמה דקות ויחזור בקרוב; כאשר שני מוטות סוגרים את השער זהו סימן לכך שהבעלים יעדרו למשך כל היום; ואילו כאשר שלושה מוטות סוגרים את השער, משמע שהבעלים יעדרו לזמן רב. ממש ליד עמודי השער יימצאו פסלי הישיש (דול-הארובאנג) ופסלה של "האם של צֶ'ג'וּ" נושאת כד מים. בכפר יש מספר רב של אתרים אשר שמשו ככל הנראה כמזבחות לטקסים שמאניים. ביניהם, Anhalmangdang ידוע כמקום שבו חלקו כבוד לאל של מזל טוב ובריאות, וכן Gwangju Buindang שהיה מזבח שבו נאמרו תפילות עבור נשים הסובלות מבעיות גניקולוגיות או חסרות חלב. יש בכפר מספר בקתות המארחות תיירים וכן מספר מסעדות המגישות את המעדן המקומי - בר-בי-קיו של חזיר שחור. בכפר צולמה הסדרה שהצליחה בעולם כולו: "Dae-Jan-Geum (2003)" (נקראה בישראל "היהלום שבכתר"). הכפר פתוח תמיד ובחינם. זהו מקום ללמוד על התרבות במחיר של ניסיון אגרסיבי למכירת סחורות מקומיות.


מקומי בבגדים מסורתיים, בתנוחה מתאימה בשירותים, עם מקל בידו וחזיר שחור לניקוי השיירים.

גנים ואתרים תיירותיים באי צֶ'ג'וּ

ברחבי האי צֶ'ג'וּ יזמים שונים מצאו בגל התיירות דרך פרנסה, והקימו מוזיאונים וגנים מסוגים שונים. גן הרוחות (Spirited Garden) הוא הגשמת חלומו של אדם אחד, סונג בומיאנג (Sung Bum-young) שהגיע מהיבשת לגדל את עצי הבונסאי ("גננות על מגש") עוד בשנת 1968. הוא האמין שהגן שלו יכול לתרום לשלום עולמי על ידי מתן מקום לאנשים לחשוב על הטבע ולמצוא תחושה של שלום בסביבתם. הוא הקים גן יפה של אסטטיקה, בריכות, ובעיקר עצי בונסאי רבים ויפים. זהו מקום להירגע, להתייחד עם הטבע, לנוח וגם לאכול במסעדה הסמוכה. יחסי הציבור של מר סונג הביאו לגן בכירים מהעולם ובראשם הו ג'ינטאו, מנהיג סין. הגן נמצא בכביש פנימי שבמערב האי בין הלים לגאיג'ונג. פתוח 08:30-18:00 אוקטובר-פברואר ועד 19:30 בקיץ. עלות כניסה 9,000 וון.
 
פארק נוסף הראוי לציון הוא פארק האל-לים (Hallim). זהו פארק שעשועים גדול במערב האי, המכיל ערב רב של נושאים במחיר כניסה של 10,000 וון. יש בו תשעה תתי נושאים כולל גינה סובטרופית, שתי מערות לבה ייחודיות, גן בונסאי ואבנים, גן ציפורים, גן מים, כפר מורשת אולם תערוכות ועוד, ונדרשות לפחות 2-3 שעות כדי לראות את הפארק. במערות הלבה ישנה תופעה ייחודית של שילוב תקרות לבה ונטיפי אבן משקע שחלחלו פנימה וצובעים את התקרה בפסים בהירים. הפארק נמצא במזרח החוף הצפוני של האי ופרוס על שטח של כ-800 דונם. הפארק פתוח בין השעות 08:30-19:30 בקיץ ו-08:30-18:00 בחורף.


עצי בונסאי בגן הרוחות

 

כתבות נוספות אודות אתרי קוריאה האחרים:

סיאול הצפונית - ארמונות ומקדשים
סיאול הצפונית - השכונות שבמרכז העיר
סיאול הצפונית - בין ההר לנהר
סיאול המרכזית - החיים היפים
סיאול הדרומית - גאנגנאם סטייל
השטח המפורז בקו הרוחב 38° צפון
הבודהיזם של ממלכת שילה בקְיוֹנְגְג'וּ
קְיוֹנְגְג'וּ - מוזיאון ללא קירות
פּוּסָאן - ריו ד'זניירו של קוריאה
פּוּסָאן - חופים מקדשים ומבנים יפים
צֶ'ג'וּ - אי של פלאי טבע געשיים
שמורת הר סוראק
שדרות ופריחת האביב בקוריאה