בשלב לימוד ובדיקת גבולות המדיה הצילומית, יש הרבה ללמוד, אבל מהתובנות שרכשתי, ישנן תובנות ביחס למסגרת התמונה וקטיעת העולם הוויזואלי בעזרתה, מגבלה שבקלות הופכת ליתרון, וההבדל הניכר בין דרך הסקירה של העולם הצילומי לדרך הסקירה של העולם התלת ממדי "הרגיל".
במבט בעולם, קיים אובייקט במוקד בחדות מלאה, ובהדרגה הראיה הפריפריאלית לוקחת אותנו לאובייקטים שגם אם אינם מחוץ לעומק השדה של העיין הרי שהם מחוץ למרכז תשומת הלב ולכן מטושטשים.
הראיה הממוקדת מאפשרת לרובנו להשתמש בפרלקסה לאומדן מרחק.
תכונות אלו שונות מראיה וסקירת תצלום.
כאן אנו תמיד ממקדים את העיניים בדו ממד ובו האובייקט אינו בהכרח במרכז, ותוך כדי הסקירה מגיעים גם לאזורים לא חדים בתמונה, שיכולים להוות את מוקד התמונה גם בהיותם לא חדים כלל.
בסקירת תמונה אנו נוטים בהתחלה להתמקד בקונטרסט או בצבע בעל נוכחות, בוחנים אותו תוך יצירת סיפור קונוטטיבי או אסוציאטיבי או אחר, ומשם נודדת העיין לאורך קווי הולכה או בסקירה אקראית לקצוות התמונה וחזרה, בעוברה דרך אזורים בעלי חדות שונה (דבר שבד"כ אינו קיים בראיה בעולם תלת-ממדי).
החלקים המטושטשים גם הם יוצרים אסוציאציות, ולא אחת גם סיפורים נוספים ורבדים נוספים לתמונה.
ללא אותם סיפורי משנה התמונה שווה סקירה זריזה וחוסר עניין נוסף, ובתמונה בה מרובים סיפורי המשנה משך ההתבוננות ארוך יותר, ובד"כ גם העניין רב יותר.


עיבוד תמונה:

המדיה הצילומית מביאה יופי או מסר ללא כל חשיבות לדרך בהם הושגה.
איני  רואה אתגר מיוחד בתחרות בקפיצה עם שק כמו שעשינו בילדותינו, ולהשיג הישגים בידיים קשורות זה יפה, אבל את ההישגים הגדולים יותר נשיג כשכל האמצעים בידינו, כולל ריטוש ושעות חדר חושך בפורמט "הישן" או הפוטושופ בפורמט הדיגיטאלי.
בביאנלה בוונציה התמונות הזוכות היו תמונות מעובדות, דבר האומר שאת המחסום הפסיכולוגי הזה עברנו, "ומותר" כבר להשתמש (במידה סבירה) בתיקוני פוטושופ. אין המדובר במונטאז`ים, אבל תיקונים מותרים.



צילום דיגיטלי בפורמט מקור (Raw):

קובץ row אינה אפשרות כיווץ, אין לה יעילות ואין בה פגיעה באיכות התמונה.
קובץ זה הוא קובץ טהור המכיל את מה שרואה הסנסור ללא עיבוד/איבוד של המידע במצלמה.
אין התחשבות באיזון לבן או תיקון רוויה וגוונים, יש עומק צבע של 12 ביט לערוץ במקום 8 שיש בפורמט הדחוס JPG (פי 16 גוונים לכלערוץ צבע!) כלומר צבעים ברזולוציה של 36 ביט במקום 24 ביט.
בפורמט זה מקבלים צבעים נכונים, חדות טובה יותר, יותר פרטים, ויכולת לצילום בטווח דינאמי גדול בהרבה (אפשרות לפיצוי חשיפה גדולה יותר לפני הופעת פיקסליזציה).
כוון שלא מעורבים נתוני איזון לבן כלל, אין קושי לשנות טמפרטורה של התמונה (מושג בעייתי במקצת), דבר אותו קשה לאזן לאחר דחיסה בה נעשה איזון לבן במעבד המצלמה.
מגבלות צילום ב row הן קבצים גדולים, זמן רישום ארוך יחסית לזיכרון, והצורך לדעת לעבד את התמונה, והמכשירים, והתוכנות, והבראווזרים מוגבלים בעבודה בפורמט זה.
בקיצור: row אינה שיטת דחיסה אלא גישה ודרך עבודה בהפקת תמונות איכות.


התמונות הבאות, הן ניסיונות ומשחקים ולא תוצאות, והעלתן היא לצורך המחשה :


תמונה זו צולמה כך בגלל שהרחוב, והחנות, והפרחים, והאווירה משכו את תשומת לבי, אבל צילום זה הוא חד ממדי ושטוח, ולשם העניין ולהוספת עומק ועניין חיכיתי שהזוג יכנס לשולי התמונה, ומידית התמונה מצריכה סקירה גדולה וטיול ארוך של העיין וניסיון לנחש ולייצר סיפור נוסף בראש הצופה.
 


בתמונה זו החוף החביב של לאחר שקיעה דורש תוספת שוק או מכה בצורת אובייקט חודרני שמספר סיפור באווירה שונה לחלוטין ובשל כך מוסיף עניין.


תמונה זו כוללת בתוכה סיפורי רקע ועומק, אבל הכנסת הבחורה מימין מותחת את עומק התמונה ויוצרת ניגוד עם חלקה השמאלי של התמונה.


צילום פרחים בו חיכיתי עד שיתמקם האדם המטושטש בנקודה המתאימה בימין התמונה, כדי ליצור סיפור נוסף ומתח ניגודי.

צילום הזוי:

צילום לילה יש בו חסרונות ויתרונות, והיכולת להפוך חסרונות ליתרונות יכול לתת ממד רביעי לתמונות כשממד הזמן מתערב ומשאיר חותמו על התמונה, בתיעוד תנועה על חשבון הקפאתה, במריחות של צבעי מיים, בטשטושים מכוונים (ופחות מכוונים..), בהצללה מיוחדת ובבידול תנועות איטיות ממהירות ומאובייקטים סטטיים.
בלילה הצבעים אינם טבעיים, ואורות הניאון הצבעוניים ואורות המכוניות וחלונות הראווה יוצרים השליות הזויות במקצת.
גם טכניקות הצילום השונות הקימות בלילה נהיות מגוונות ביותר.
בלילה אפשר לצלם עם וללא פלש, עם וללא חצובה, במצלמה יציבה ובמצלמה בתנועה, בצילום עקיבה ובמשחקי זום תוך כדי חשיפה.
וגם הביקורת על צילום כזה שונות קיצונית מצופה לצופה – יש שאוהבים ויש שלא מתחברים כלל לסוג צילום זה.
 

דוגמאות נוספות: