צילום נוף:

בהגעה לנקודת נוף (Point Of View = POV) שולפים כולם את הצלמניות ומתחילים לתקתק. בעצם מה שרוצים להנציח את ההרגשה שחשים במקום ללא גבולות ועם משב רוח צונן ונקי, הרגשת התרוממות ואושר שכל פעם שנביט בתמונה ניזכר בה. הצרה שהתמונה לא בהכרח תעבוד באופן דומה גם לצופים אחרים.
אז מה עושים? והרי מסגור נוף שגדולתו במרחבים הפתוחים זה כמו לכלוא חיית בר? המלצתי היא כרגיל, הפיכת החיסרון ליתרון ע"י יצירת מסגרת נוספת שנותנת עומק לנוף ושוברת את המסגרת הרבועה ואת ממד העומק השטוח. המרכיבים צרכים להיות נוף ומסגרת או אובייקט בקדמת התמונה שיתן עומק.
תמונת נוף בעלת עומק יכולה להיות "תמונת שכבות", אבל אבל גם אז ממליץ על אובייקט שימקד את העין (לא חובה, אבל יוצר עניין נוסף), או אובייקט נוסף בקדמת הפריים.
 

מיקוד סלקטיבי:

זהו אחד הכלים החזקים של השפה הצילומית וזה לגיטימי ונכון להשתמש בו. היתרון של המצלמה על הראיה האנושית שהיא יכולה לתת לנו את הדגשת המיקוד על אובייקט מסוים, תוך טשטוש שאר הפריים. כאשר אנו בוחנים את אותה סיטואציה בעין אנושית, שלא דרך המצלמה, הסטת המבט לעבר הרקע תמקד אותו מייד, כי כך עובדים העין והמוח.  
 

גודש, קומפוזיציה והמוח האנושי:

כל מי שנשבה בקסמי הצילום הוא אומן בנפשו ורק צריך לזקק את היופי מעצמו, וזאת ע"י לימוד, ניסוי, והמון טעייה. בצילום יכולות להיות המון התרחשויות, ובסופו של דבר נשארות מההתרחשויות מספר מיליוני פיקסלים. המוח של הצופה בונה מחדש את התמונה, החוויה וההתרגשות מאותם הפיקסלים.  לכך דרושה פשטות מסוימת, ועוגן בתמונה ממנו תתחיל להיבנות החוויה. בתמונה יכולים להיות יותר מדי עוגנים, ואז העין מתבלבלת ומתעייפת.  
 

התייחסות בתמונה:

ראית פעילות אנושית יפה, או צבעי בגדים, או פוזה, והשאלה היא איך לבנות את התמונה: צילום הסיטואציה מביא את הפואנטה לקהל, בחזקת סיפור הפאנץ'-ליין של בדיחה, אבל מה עוד? מה מוליך את העין לפואנטה? מה האובייקט הנוסף אותו אפשר להכליל בפריים כדי "לסגור" את התמונה? מה עם אותם הפיקסלים שנכלאו בטעות בפריים לצד נושא הצילום? האם לא ניתן לפתוח זום ולהשאיר את האנשים בצד כשהנוף הנפרש לצדם מראה לאן הם בוהים? מה יהפוך תלבושת צבעונית לתמונה עם סיפור מאחוריו? זה בערך מה שחולף במוחי רגע לפני שאני מרים את המצלמה ולוחץ (לא שאני כל כך מחושב..), וזה גם מה שיפסול צילום אובייקט במקרים מסוימים - בחזקת אובייקט מעניין ופריים משעמם.  
 

הובלה ופרספקטיבה:

קווי פרספקטיבה (שמישהו ימציא כבר מילה בעברית לפרספקטיבה), הם קווי הולכה נסתרים כמו גם קו האופק, בעוד שקווים גלויים קיימים בתמונה. פגישת קוים גלויים או נסתרים במרכז נוטים לנתק את המבט בתמונה כולה, בעוד שמעבר קווי ההולכה את המרכז יצרו עניין רב יותר בתמונה. מעניין לצלם קווי פרספקטיבה, הנפגשים בשליש התמונה וחוצים את קו הסימטריה, דבר הגורם גם לשני צידי המוח להשתתף בהנאה מהתמונה.  
 

תרגיל בקומפוזיציה וניתוח תמונה:

הבט על תמונה בעין אחת ונתח מה עושה העין שלך: היא מתחילה בנקודת משיכה של צבע, צורה או אובייקט (עוגן), מובלת לאורך התמונה וחוזרת לנקודת המשיכה של התמונה. עכשיו פתח את העין השנייה. סביר להניח שהעין תחפש נקודת אחיזה ואם לא תמצא, תנדוד לאורך ולרוחב. לדעתי תמונה ללא נקודת אחיזה, הובלה ונקודת משיכה משנית לא תיצור עניין גם אם יש בה אובייקטים רבים.  
 

נושאי צילום – אסטטיקה וקלישאה:

במקרים רבים יופי מושלם ומוקצן בטעם מתקתק הופך אידאה למאוסה. אסטטיקון ביונית משמעה תחושה - אותה תחושה שבחושי אחד נפלאה בחושי האחר כואבת (ראו לדוגמא את רמת הווליום שצעירנו שומעים מוסיקה, שככל שיגבירו תגבר תחושת ההנאה שלהם בעוד שלאחרים מעל סף תחושה, הרעש יגרום לסבל). כלומר התחושה של הנאה ושל סבל, גבול דק וסובייקטיבי בניהן. ליופי סכריני אנו קוראים קלישאה או קיטץ', אבל זהו יופי אידיאלי, ואין בו פסול כלל ועיקר, ואם יביא עימו נקודת מבט רעננה ולא שגרתית הוא יכול לגרום להנאה צרופה.
 

שבירת הכללים:

בצילום כמו בכל תחום "אין דבר כזה שאין דבר כזה.." תמיד מרתק לשבור כללים, מאיין התגרות ומתיחת גבולות הצילום. הכלל הוא שייש למשוך את מרכז הכובד ממרכז התמונה הצידה, על פי עקרון "חתך הזהב" המזוהה באופן אוניברסלי עם יופי אסתטי. לפי תיאוריה זו חלוקה של 1:1.62 או בקרוב שליש/שני-שליש, נותנת איכות אסתטית טובה ביותר, ובצילום, האובייקט או מרכז הכובד של התמונה רצוי שיהיה באזור שליש התמונה, ויתייחס לכיוון שני השלישים ה"ריקים".
תמונה ממורכזת יוצרת חוסר שקט, ומדגישה דווקא את חוסר הסימטריה (כמו "מצא את ההבדלים"). אבל שבירת כלל זה של "עיקרון השלישים" יכולה ליצור מתיחות, דריכות או ציפייה אסטטית היוצרת עניין.  
 


בתמונה זו גם מרכז הכובד נוטה חזק שמאלה, וגם ההתייחסות היא אל מחוץ לתמונה שמאלה, והתמונה "ריקה". העניין נוצר דווקא ממה שמחוץ לתמונה.


לעומת תמונה על פי הכללים של חתך הזהב וקווי הולכה לאובייקט עם התייחסות למרכז, שהיא תמונה רגועה יותר.

בניית תמונה:

תמונות הטבע (נוף וצומח)  לא כדאי שתהיה סימטרית מדי, ואסור שהמוקד יהיה על אובייקט אחד בלבד ללא התוספת הקטנה שתהפוך את התמונות למעניינות. תמונה אינה רק מרכז העדשה. גם הפורטרטים עשויים לסבול מבעיה זו, אבל בפורטרטים "מותר". שים את המצלמה על חצובה ונסה להקדיש רגע של הסתכלות על מסגרת התמונה תוך התעלמות ממרכזה, ואחר כך נסה להכריח את עצמך לנעול פוקוס על האובייקט ולהזיז אותו לשליש התמונה ולראות שוב את התמונה במסגרת, ותשווה לתמונה המקורית,  ואז  תקבל עניין גדול יותר.  
 


דוגמא לבניית תמונה מחומרים בנאליים כמו זריחה:  בתמונה הזאת השמש זזה לשליש ימני, והעשב מלפנים בונה את התמונה.


בתמונה זו מסגור ע"י שיחים יוצר את התמונה.


כאן הברוש מימין מייצר עומק.