הבדל משמעותי בין העין לצילום, הוא שלעין אין גבולות, בעוד שלתמונה יש, וזהו שדה הראיה המוגבל, חסרון שבתכנון נכון יהפוך ליתרון. בעזרת גבולות התמונה נוכל להחליט מה קיים ומה לא, ובאיזה מיקום וחשיבות יופיע כל אובייקט בתמונה. נטייה טבעית בצילום הוא לראות דרך העיינית ב"ראיית מנהרה", ולשים לב פחות לפריפריה ולגבולות התמונה, בעוד שכשנסתכל בתמונה הסופית נגלה שייש גם דברים והתרחשויות מחוץ למרכז, ולכן לקביעה מה ייכלל בתמונה ומה יחתך יש משקל גדול וכך גם לאוריינטציה של הצילום שלרוב היא מלבנית. לכן, רגע לפני הלחיצה, יש לסקור את מסגרת התמונה ולהכליל בה את מה שנדרש וליישר קצות תמונה ביחס לקווים אופקיים או אנכיים ע"פ הנדרש. תמונה אלכסונית קבילה לחלוטין, אבל צרכה להיות מושכלת, מכיוון שגם לאלכסון יש אמירה בעלת יחוד משלה.
 
 חיתוך תמונה הוא בעל אמירה חזקה בצילום, ויכול לבנות או להרוס תמונה!
הערה: בעידן החיתוך הדיגיטאלי (ומאז המצאת המספריים) ניתן לחתוך תמונות (פרט לשקופיות להקרנה) ולכן עדיף להשאיר שוליים לחיתוך עתידי ולעריכה שלאחר הצילום.
לתמונה יש מסגרת. יש הכלול והלא כלול בה, יש אובייקט אחד או רבים, יש הולכת עין בתמונה, ויש הגלוי והנסתר. לפעמים יש תנועה ולפעמים אוירה, אבל אלה נמצאים במוח הצופה בלבד. כשאתה רואה סיטואציה ומוציא מצלמה נסה לבדוק מה ראית? האם אובייקט בלבד? האם עוד דברים? נסה לרגע לבחון את האובייקט ולא לצלם. עכשיו אחוז במצלמה וסקור את המסגרת. אתה מרוצה? לחץ. השארת "פולקא" של תרנגולת מחוץ למסגרת? אכול אותה לארוחת צהריים או שתכניס אותה חזרה למסגרת.
 
התמונה היא שילוב של כל הפיקסלים - לא רק המרכז, והכנסת כל המרכיבים לפריים (מסגרת) הוא שלב הכרחי לפני ההתמקדות בקומפוזיציה של המרכיבים השונים בתמונה. עשה עם העיין את מה שלאחר הלחיצה יעשה הצופה בכל מקרה, וחתוך רק אם זה ישרת משהו בתוצאה הסופית. והרי תרגיל: קח תמונה שאהבת ונסה לתאר מה ראית בה, מה עשתה עינך בצפייה בתמונה, כמה זמן בהית בה ומה ראית. עכשיו לפני הלחיצה נסה לעשות את אותו הדבר בעינית, נסה לראות את התמונה כולה ולא את האובייקט בלבד. גם הזזת האובייקט הצידה עדין לא תעשה את התמונה, המבנה הכולל (קומפוזיציה) הוא שיעשה את התמונה. לא פשוט, דורש אימון וגם כישרון, אבל אפשר להשתפר המון אפילו מהפנמה של נקודות אלו.
 
נסה להעלות תמונה ולכתוב מנקודת מבט של צופה מה מצולם בה, מה נכון ומה לא בבניית הפריים, ומה היית עושה אחרת. תכריח עצמך לרשום את זה, ומייד תשתפר. מסגור, חיתוך וראיה צילומית: בשלב לימוד בדיקת גבולות המדיה הצילומית, חלק נרחב מתייחס למסגרת התמונה וקטיעת העולם הוויזואלי בעזרתה, ההבדל הניכר בין דרך הסקירה של העולם הצילומי לדרך הסקירה של העולם התלת ממדי "הרגיל", הוא מגבלה שבקלות הופכת ליתרון. במבט בעולם, קיים אובייקט במוקד בחדות מלאה, ובהדרגה הראיה הפריפריאלית לוקחת אותנו לאובייקטים שגם אם אינם מחוץ לעומק השדה של העין הרי שהם מחוץ למרכז תשומת הלב ולכן מטושטשים.
 
הראיה הממוקדת מאפשרת לרובנו להשתמש בפרלקסה לאומדן מרחק. תכונות אלו שונות מראיה וסקירת תצלום. כאן אנו תמיד ממקדים את העיניים בדו ממד ובו האובייקט שאינו בהכרח במרכז, ותוך כדי הסקירה מגיעים גם לאזורים לא חדים בתמונה, שיכולים להוות את מוקד התמונה גם בהיותם לא חדים כלל. בסקירת תמונה אנו נוטים בהתחלה להתמקד בקונטרסט או בצבע בעל נוכחות, בוחנים אותו תוך יצירת סיפור קונוטטיבי, אסוציאטיבי או אחר, ומשם נודדת העין לאורך קווי הולכה או בסקירה אקראית לקצוות התמונה וחזרה, בעוברה דרך אזורים בעלי חדות שונה (דבר שבד"כ אינו קיים בראיה בעולם תלת-ממדי). החלקים המטושטשים גם הם יוצרים אסוציאציות, ולא אחת גם סיפורים נוספים ורבדים נוספים לתמונה. ללא אותם סיפורי משנה התמונה שווה סקירה זריזה וחוסר עניין נוסף, ובתמונה בה מרובים סיפורי המשנה משך ההתבוננות ארוך יותר, ובד"כ גם העניין רב יותר. חיתוך
התמונה ודרך כך יצירת הסיפור, הוא חלק מבניית הקומפוזיציה, ועל על-כך בחלק הבא



חיתוך צפוף להדגשת נושא (בתמונה זו הנושא הוא צבע חום):


חיתוך אלכסוני צפוף


חיתוך לבניית קומפוזיציה הנקראת "חתך הזהב", של גשר וברבורים