בצילום, נמצא חלק מהתמונה במרחק אליו ממוקדת העדשה, ועצמים קרובים ורחוקים ממרחק זה נמצאים מחוץ לטווח המוקד, ונראים מטושטשים.
תחום המרחקים בהם העצמים נמצאים בחדות מספקת נקרא עומק שדה החדות או עומק שדה.
ככל ששבירת האור במצלמה נעשית דרך נקב קטן יותר (צמצם סגור), כך עומק השדה יהיה גדול יותר, או בעברית, עם נסגור צמצם, יותר שטח/עומק יצא בפוקוס, ומרחב הטעות האפשרית שלנו בכיוון הפוקוס יגדל.
אבל אין דרך להרוויח מכל העולמות, וככל שנסגור צמצם יכנס פחות אור ונצטרך חשיפה ארוכה יותר דבר העלול לגרום לנו לרדת ממהירות בה אנו אוחזים במצלמה באופן יציב, ולגרום למריחת התמונה עקב תזוזה.

לסיכום, עומק שדה מרבי יושג בצמצם סגור ומהירות איטית, בתנאי שלא תרד ממהירות אחיזה יציבה (שהיא ללא חצובה בד"כ 1/125 שנייה או אחד חלקי אורך המוקד בעדשות טלה ארוכות ). מעשית, לקבלת עומק שדה מרבי נבחר "עדיפות מהירות", נקבע מהירות מזערית לצילום יציב, ונוודא שאין חשיפת יתר (בד"כ ספרות החיווי על גודל הצמצם ינצנצו אם נדרש צמצם מחוץ לתחום העדשה).
בצילום מחצובה של עצם עומד, נעדיף "עדיפות צמצם" ונבחר צמצם סגור ביותר.

בעדשות עתיקות רבות מסומנים קווי עומק שדה על גוף העדשה, המאפשרים להעריך מראש מה יצא ברור ומה מטושטש, ובצילום בו אנו רוצים לתפוס שני עצמים הנמצאים במרחקים שונים כמו איש ורקע מרוחק, לפעמים כיוון המוקד על עצם אחד יגרום לטשטוש השני, ויש לעבור למיקוד ידני, ולכוון למרחק בייניים, בו בעינית נראים שני העצמים מטושטשים, אבל קווי עומק השדה מראים שבצמצם נתון ימצאו שני העצמים בחדות מספקת.
דרך נוספת היא להשתמש בלחצן מתאים הנמצא במצלמה בשורש העדשה, וגורם לסגירה מאולצת של הצמצם לגודל בו תצולם התמונה, ואז נוכל לראות בעינית את המיקוד שיצא בתמונה בטרם צילום – אם כי שימוש בכפתור זה עשוי להחשיך את הראות בעינית.

נקודה נוספת למחשבה היא שאורך מוקד קטן משפר את עומק השדה נפלאות, בעוד ששימוש בעדשת טלה (אורך מוקד גדול) יקטין את עומק השדה.
צילום במצלמה דיגיטלית בו גודל הסנסור קטן נותן בונוס של עומק שדה רחב משהכרנו במצלמות סרט הישנות והטובות בעבור אותה הגדלה, מכיוון שככל שהסנסור קטן כך גם אורך המוקד בעבור אותה זווית ראיה (לא עובד על מצלמות Full-Frame כמו CANON-EOS-5D, אבל למי שיש את הצעצוע היקר הזה לא צריך את המדריך שלי כנראה).

הרחבה והסתייגות:  חוקי האופטיקה חלים גם על עצמית (מכלול עדשה) המורכבת מאלמנטים אופטיים רבים, וביניהם גם אפקטי ההתאבכות ותופעת העקיפה. ללא כניסה לנוסחאות ארוכות וסבוכות הפרקטיקה מתאימה לתיאוריה, ומעבר אור בנקב קטן יוצר תופעה של עקיפת הנקב ופיזור האור, דבר היוצר טשטוש כללי של התמונה, ואם כך סגרנו צמצם להשגת חדות מרבית, ובשלב מסוים באנו לברך ויצאנו מקללים. מה לעשות? יש לבדוק מהו הצמצם הסגור ביותר בו עדיין לא מקבלים טשטוש, וזאת ע"י סדרת ניסיונות מבוקרת או השגת הנתון הספציפי של העדשה מהיצרן או ממומחים, ובצמצם זה נקבל עומק שדה מרבי ללא טשטוש עקיפה.



עומק שדה קטן בשל השימוש בעדשת טלה ארוכה 300ממ -
על מה נמקד? על ראש השפירית או על קצה זנבה?

 


עומק שדה קטן יחסית ציפור אחת בפוקוס והשנייה לא



כדי לצלם טרסות אורז והכוונה לתפוס את האורז שנמצא במרחק 2 מטר ואת הטרסות הרחוקות הנחתי מצלמה על אבן, מדדתי מרחק אופטי לאורז ולאינסוף (המרחק שנמדד ע"י המצלמה) וכיוונתי מוקד ידני , והצילום במוד "צילום עצמי" עקב מהירות נדרשת נמוכה ואי-זמינות של כבל שחרור.


עומק שדה "חישובי" (עצמים במרחק מטר ואינסוף),
כיוון מוקד למרחק של כארבעה מטר