האור המגיע מעצם לעדשה, עובר שבירה והיפוך סביב מוקד העדשה וממשיך דרכו במהופך לקולטני המצלמה.
בעין האנושית אלו עצבי התחושה שברשתית (קנים ומדוכים), ובמצלמה זה הסנסור האלקטרוני.

בשבירת אור אידיאלית סביב נקודת מרכז אחת (כמו שיש בקרוב במצב צמצם סגור או בקמרה-אובסקורה), אין חשיבות למרחק ממנו מגיע האור. בעולם המציאותי בו משתתפת העדשה כולה בשבירת האור, יש לקמר אותה באופן שונה לכל מרחק אובייקט, כמו שעושה העין שלנו.
בעדשת המצלמה העשויה חלקי זכוכית בעלות קימור קבוע, הדבר נעשה על ידי שימוש במספר מכלולי עדשות זכוכית המסודרות בקבוצות בעלות מרחק הניתן לשינוי, שהתוצאה האקוויבלנטית מדמה שינוי בקימור עדשת העין עם בונוס של הגדלה/הקטנה.

בעולם תלת ממדי, העין מוצאת את נקודת המיקוד האידיאלית, אוטומטית בבקרה מהמוח, אבל במצלמה, גם אם קיימים חישנים המשנים את נקודת המיקוד באופן מכאני/חשמלי, הרי שנקלטים בתמונה גם עצמים הנמצאים מחוץ לטווח המוקד.

בסקירה בעין של נוף, תשנה העין את המיקוד בהתאם למרחק המוקד הדרוש. אבל כשנסתכל על תמונה לאחר צילומה, מרחק המוקד הוקפא ברגע הצילום, ויהיו עצמים בשטח התמונה שלא ימצאו במרחק מוקד מתאים, ולכן יראו מטושטשים.

כמו כל תכונה גרועה או מום, יכול הצלם לנצל תכונה זאת ליצירת אפקטים בעלי אמירה אומנותית, אבל זאת היא נכות מסוימת שעל הצלם להתמודד איתה ולהפיק את המיטב ממנה, ועל כך בפרק הבא אודות עומק השדה.